'היסודות שוקטים. החיים דוממים. השירה בשמים ובארץ נפסקה. המוסיקה הנצחית נאלמה. הדעת כולה מכוונת לנקודה אחת. הכל מחכים רק לאותו הדבר הגדול שצריך הוא להופיע פתאום להדר לרומם ולפאר את הכל...

'וכל העם רואים את הקולות – רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. ראו דיבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות – קול ה' חוצב להבות אש'.

ירדה התורה למטה ונעשית ירושתו וקניינו של אדם, ומבקשים אותה מלאכי השרת ושואלים: איה מקום כבודה? עונים להם: בליבו של אדם.

התורה נקראת על שם בן עמרם והיא נקראת על שם כל אחד ואחד. בשעה שהוא קונה אותה ממזגה בדמו, חוצבה מאש רוחו...'

כך מתאר הסופר והפובליציסט רבי הלל צייטלין הי"ד במאמרו 'קניינו של אדם' את המעמד נורא ההוד בו ניתנה תורה לישראל והוענקה לעם הנצח עליונותו. רבי הלל שחי כל כולו את עם ישראל, את רגעיו היפים ואת כאביו אותם העלה בסערת רגשות ובעט מחוננים עלי נייר למען דורו ולמען הדורות הבאים אחריו.

רבי הלל צייטלין הי"ד נולד בשנת ה'תרל"ט בעיירה קורמא שבאזור מוהילב שבבלארוס למשפחה מחסידי חב"ד, כבר בצעירותו ניכרה ברבי הלל גאונותו והוא נחשב לעילוי.

בהיותו בן ט"ו שנים התייתם רבי הלל מאביו ועזב את הישיבה על מנת לשמש כמורה. מחוץ לחומות הישיבה נחשף צייטלין לספרים חיצוניים שאין רוח התורה וחכמים נוחה מהם והחל ל"ע סר מדרך הישר. ברעותו בשדות זרים בנפתולי הפילוסופיה החילונית, חיפש צייטלין מנוח לנפשו ההומה וכל אשר מצא היה עצב ומלנכוליה. תוכן חייו שהיה לו אבד הימנו והנה הוא ככלי ריק הקורא בקול אך אין בו כמעט כלום. באותם הימים התאפיינה כתיבתו של צייטלין במרירות רבה והוא כותב 'יש אחי, אשר אנכי עוזב את כל החקירות, את כל השאלות העולמיות ואת כל הספקות הרבים והסבוכים, ובמוחי מנקרת רק שאלה אחת, מי איננו מניח לבני אדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אשרם? מי מקפּח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלוקים אשר עליהם'.

גם בהיותו מעבר לגדר הוסיף צייטלין וראה את צרת אחיו בני עמו הסובלים בגלותם מאנטישמיות ושנאת העמים, והוא הצטרף מלא תקווה לתנועה הציונית שקיוותה להביא את הקץ לשנאה זו. צייטלין שימש כציר בקונגרס הציוני החמישי שהתקיים בבזל בשנת ה'תרס"א, באותם הימים התנגד צייטלין לרעיון הקמת המדינה לעם ישראל בארץ ישראל דווקא, ולכן כעבור שנתיים לאחר שנדחתה 'תוכנית אוגנדה' אותה יזם הרצל, פרש צייטלין מלא אכזבה מהתנועה הציונית והצטרף לתנועה הטריטוריאליסטית בראשותו של ישראל זנגוויל. תנועה זו פעלה למען הקמת בית לאומי לעם ישראל בכל מקום שימצא.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, אחרי שנים של חיפוש ותהייה, שב רבי הלל צייטלין לצור מחצבתו ולאמונת אבותיו. משהכיר באמת הפילוסופיה היהודית החל צייטלין מפרסם מאמרי הגות דוגמת 'אדם עליון או א-ל עליון' שהציגו את הפילוסופיה היהודית אל מול הדעות החולקות עליה ואת תשובותיה של היהדות לאותם דעות.

באותם הימים כתב צייטלין 'ואולם נשבע אנכי בנוגה השחר הטהור, בדמעה הנאמנה, באש האמת הבוערת בלב, בזיכרון אלה שמסרו נפשם בשביל טובת בני־האדם ואשרם, כי גלה אגלה את כל השטחוּת והקטנות שבכם, כל הריקניות והאפסוּת שבכם, כל התוהו והבוהו שבחייכם השוממים, כל השקר והכזב, שאתם משקרים לנפשכם ולאחרים, כל הטיפּשוּת שבערמתכם, כל החלאה והזוהמה שבמליצותיכם היפות, כל החוּלשה והרפיון שבעזותכם'.

גם לאחר ששב ליהדות הוסיף צייטלין לכתוב ברגש רב ובנימת עצב על צערו של העולם ודלותו. הוא מגנה בכתביו גופים נעלמים המביאים לצערו של האדם ולפגיעה בתוארו – בצלם אלוקים שבו, אך בתקופה זו מתווספת לכתיבתו השאיפה לשלמות ולטהרה, השאיפה לקרבת אלוקים לי טוב ולהתדבקות בטוב האין קץ של הקדוש ברוך הוא.

רבי הלל צייטלין כתב חיבורים רבים חלקם ביידיש וחלקם בעברית. בין ספריו, החיבורים 'אל"ף בי"ת של יהדות', 'בפרדס החסידות והקבלה', 'ספרן של יחידים', 'על גבול שני עולמות' 'ויריעות ה''.

כשם שהייתה בכתיבתו אמירה סוערת חזקה והרואית, כך גם היה עם צייטלין עצמו במותו. צייטלין נהרג על ידי הנאצים יימח שמם במלחמת העולם השנייה. עוד לפני שנתפס על ידי הנאצים שלח צייטלין איגרת לאדמו"ר הריי"צ מחב"ד זצ"ל ובו הוא מתחנן כי ידאגו לו לסרטיפיקט לארץ ישראל לפי שרוחו וגופו בסכנה, הריי"צ פנה בעניינו של צייטלין לרבה של ארץ ישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל שניסה לפעול לטובתו של צייטלין. סוף דבר לא צלחה ידם של המצילים וצייטלין יצא מביתו בדרכו למחנה ההשמדה טרבלינקה כשהוא עטוף בטלית עטור בתפילין ובידיו ספר הזוהר הקדוש. כך פסע רבי הלל הדור בקדושה ועוטה תפארת יהודית לקראת מרצחיו שירו בו למוות, ה' יקום דמו.