טרם ברא אלקים ארץ ושמים עלתה לפניו המחשבה להנהיגם במידת הדין, אולם משראה שלא תצלח, עמד ושיתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, ברא העולם בשניהם ועל פי שניהם אף מנהיג הוא את עולמו.

מידות אלו של דין ורחמים מוכרות יותר בשפת המעשה של האדם המאחד בקרבו כוחות שכליים ורגשיים כ'אהבה' ו'יראה' - תרין ריעין דלא מתפרשין, מידות השולטות ביותר בכל פעולה שעושה האדם. אבל לא רק בשתי מידות אלו, כי אם בכל מידה והפכה, המתכון הנכון הוא המיצוע, כפי שקרא לה הרמב"ם: דרך ושביל זהב, המשלב בקרבו הן ממידה זו והן ממידה שכנגדה, בלא להטות הרבה מדי לצד ימין או שמאל.

מוכר ומפורסם הוא אותו משולש שוה צלעות, המורכב מ'עולם', 'שנה' ו'נפש', שכל שישנו בזה ישנו בזה. גם מידות הדין והרחמים הצועדות שלובות ידים בעולם, תצעדנה בד בבד גם בשנה ובנפש. בשנה - זמני דין, כמו ראש השנה ויום הכיפורים, שתיכף לאחריהם מגיעים ימי השמחה, ימי חג הסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה. גם בנפש האדם מוצאים אנו את המקבילה הנזכרת, שעל האדם לשלב את שניהן ולהלך ביניהן בשופי. אך באם יטה עצמו בקיצוניות לאחת מהן – לפתחו חטאת רובץ, ובעקבותיה כשלונו או אף חלילה אובדנו.

בפרשתנו מוצאים אנו: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (פרק ו ב). בפסוק זה עומדת התורה על חטאם של אנשי דור המבול, ואם נרצה לתרגמם לעניני המידות שהזכרנום – עלינו לומר שהסכילו עשות בכך שנטלו מלוא חפניהם ממידה אחת, היא מידת האהבה, שהשתמשו בה ככל אשר תאווה נפשם, ללא שום הגבלה - כיון שלא עירבו בה גם מעט ממידת היראה שהיתה עשויה למתן את רוחם, ועל ידי כן הביאו על עצמם כליה.

כי הנה דרכו של הבורא לגמול לחוטא במידה כנגד מידה, לכן, כאשר הם עיוותו את דרכם וקלקלוה ב'מים', היתה אף תגובת הבורא כלפיהם באותה מידה: 'מים'. כך אמרו חז"ל: ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, אותם המים שבידם נעוותה צורתם לרוע, הם הם אשר ייסרום וכילום בבוא העת, וכנאמר "תיסרך רעתך", שאותה רעה שעשאוה היא שנוצרה במעשיהם משיבה להם מנה אפים. דוגמא לכך היא מאמר התנא (אבות פ"ד מי"א) והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, וכתב 'אור החיים' הקדוש (פ"ו פי"א) "ואחר שישפוט האלקים, אז ישלחם ביד פשעם - שהם קטיגורים שנבראים במעשיהם הרעים".

וכל כך למה? בספרי קבלה רומזים ה'מים' אל מידת החסד המוצאת את ביטויה ב'אהבה'. וכאשר מידה זו מתפשטת ללא הגבלה היא נהפכת למשחית. במיוחד כאשר לא רק בהם עצמם היה הקלקול גדול, כי אם גם בכל הבריאה נתפשט הקלקול עד "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", בכך נגזרה הכלייה לא רק עליהם אלא על כל העולם כולו.

זוהי הסיבה שכאשר חפצה תורתנו הקדושה לשבח את נח, כותבת היא עליו (פרק ו ט) "אֶת הָאֱ'לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ומדוע? לפי שחסרון דורו היה ההשתמשות המוגזמת במידת האהבה, לכן, כמשקל נגד היה על נח – שהיה חפץ בקיום העולם לבל ישחת, להשתמש במידת היראה הרמוזה בשֵׁם אלקים, המורה כידוע על מידת הדין, ובכך לאזן את הנעשה בעולם. בכך הגיע לדרגת נח איש צדיק להציל את עצמו ואת משפחתו מרדת שחת.