בפגישה הראשונה עם הפסיכיאטר מצאתי לפני אדם כבן חמישים, איש נעים שיחה, מקשיב, איכפתי, ורחוק לגמרי מתורה ומצוות. הוא לבש חולצה אפורה ועניבה מוזרה, והציג את עצמו כמאמין. אמנם אחר כך גיליתי שהיתה לו כיפה בגודל מטבע קטן אי שם מאחורי ראשו, אבל הנחתי, שהוא חבש אותה כדי לכבד את האדם החרדי שבא אליו למרפאה. היה לי ברור, שאין לו עם כיפה ומצוות שום דבר.

 

בפגישה הראשונה עניתי רוב הזמן על השאלות שלו, ונתתי לו פרטים כלליים. הוא הפתיע אותי, כאשר מפעם לפעם ידע לשאול על תחושות פנימיות, בעקבות פרטים מסויימים שאמרתי, באופן שהרגשתי שהוא מבין מה קורה בנפש. אף פעם לא פגשתי מישהו, שידע מה עובר עלי בצורה כל כך מדויקת.

 

עברו 45 דקות. לא הרגשתי בכלל שהזמן חלף, אבל הפסיכיאטר (אכנה אותו גד), סגר את הקלסר, הסתכל אלי ואמר בחיוך: זמננו עבר.

 

כמעט קמתי ללכת, אבל הוא ביקש שאשב עוד רגע.

 

"אני מניח שניפגש לעיתים תכופות מעכשיו", אמר לי, "אני מקוה שנעשה ביחד עבודה, שתעזור לך להרגיש טוב יותר, בסופו של דבר". הנהנתי. הבנאדם נראה לי. הרגשתי מסוגל לתת בו אמון. הרגשתי שלא איכפת לי לדבר איתו, לספר לו. ההקשבה שלו היטיבה לי.

 

"והייתי רוצה לבקש ממך טובה", כך אמר גד, "אני רואה שאתה אדם חרדי. למדת בישיבות. אתה לומד גם היום רוב היום. אני מחפש מישהו שיוכל לענות לי על כמה שאלות בנושאי אמונה שאני מתחבט בהן כבר זמן רב. תראה", הוא חייך חיוך כנה, "זה לא פשוט לקום ולשנות דברים, בגילי, במצבי, זה יותר מורכב. אני כבר לא ילד בן עשרים שהולך לחפש את עצמו עם תרמיל במזרח הרחוק, אבל בכל זאת אני מרגיש בתוכי שיש ליהדות הרבה מה להציע לי. חשבתי שאם הייתי מוצא מישהו שאפשר לשאול אותו שאלות, הייתי מברר קצת יותר לעומק, ומי יודע, מי יודע לאן זה יכול להוביל".

 

אפילו מבעד לקהות חושים שהייתי בה, התרגשתי. האיש החכם והנחמד הזה, שנראה כל כך חילוני וכל כך רחוק, מתעניין ביהדות! והוא רוצה לשאול אותי שאלות.

 

"האם אוכל?" הוא שאל. "אעשה מה שאני יכול", אמרתי, "אמנם אני רק אדם פשוט ולא יודע עד כמה אוכל לעזור לך". "זה בסדר", אמר גד, "רציתי אדם פשוט. מרבנים אני פוחד".

 

ומאז נעו חיי על הציר הזה של המפגש השבועי. החלק הראשון - השיחה שעסקה בכאבי נפשי, והחלק השני - התקדמות הסמינר הפרטי שערכנו לנו בנושאי יהדות. והמענין הוא, שהנושאים העיקריים שעניינו את ד"ר גד היו שאלות באמונה, בהשגחה פרטית, מהי משמעות המוות, השארות הנפש, מהי מטרת היסורים - ולא פעם מצאתי את עצמי מרגיש, שהחלק השני, כלומר הדיבורים באמונה ובהשגחה, ממש עונים ומרפאים אצלי את החלק הראשון והכואב.

 

במשך חודשיים קיבלתי טיפול תרופתי, אחרי זה גד אמר שננסה בלי הכדורים. זה היה לא קל, מסע פנימה, אל הרבדים הכי עמוקים. נסיון לבנות את השברים, להרגיש את הכאבים העמוקים, מתקופת הילדות הכי מוקדמת, הקשרים עם אבא ועם אמא, הדימוי שלי על עצמי, המחשבות שלי על חיי, הכאב על פטירת אשתי - זה היה כואב וגם מתיש, וההתקדמות במצבי היתה איטית, אבל ב"ה, היה שיפור. הריכוז השתפר, גם הקשר שלי עם הילדים. הרגשתי שאני יכול לדבר איתם, מוכן אפילו לשחק איתם, ולאט לאט - התחברתי בתוכי אל הביטחון, שלמרות שלי לא היה אבא, ולמרות שאשתי איננה ואני לבד, בכל אופן יש בי את הכוח להיות אבא חם ותומך וגב חזק לילדיי. אני לא בורח מהתפקיד שה' נתן לי - אני לוקח אותו על עצמי.

 

את ההבנה הזאת לא הייתי בשום אופן מסוגל לקבל ולהפנים, אלמלא המסע הרוחני שיצאתי אליו, כדי לענות לד"ר גד על כל השאלות. הטיפול שלו היה מחזק, ואפילו מרפא. גם התרופות השפיעו, המצב שלי השתפר, אבל כשהייתי יוצא אחרי השיחה, עם עוד שאלה או שתיים מד"ר גד, ויושב לחפש בספרים מה כתוב על השגחה פרטית, או על אהבת ה', או על שליחות הנשמה בעולם, או על משמעות הסבל - הייתי מוצא אוצרות! הייתי מרגיש שכל מה שידעתי עד היום - לא ידעתי כלום, והדברים הכי חשובים, הכי עיקריים, לא היו לי כלל!

 

הייתי קורא בספרים עד שעות מאוחרות של הלילה, ואחר כך מסכם בכתב נקודות מהחומר, וכשהייתי מסביר הכל לד"ר גד, הייתי מרגיש את העוצמה של האמת. גם הוא התרגש, והתפעל. הרבה פעמים הוא אמר: "הייתי אמור להיות מאוד ענייני וקורקטי בקשר שלי איתך, אבל מה שאתה אומר עכשיו מרגש אותי באמת! שמואל, אתה מבין מה אתה אומר? אתה מבין מה אתה מספר לי פה על האלוקים ? הוא באמת מלווה אותנו כל הזמן? באמת איכפת לו מאיתנו - ממני, איזה גד קטן שיושב בקליניקה שלו - איכפת לו? הוא, שברא את כל הכוכבים ואת כל העולמות ואת כל החיות והצמחים ובני האדם. איכפת לו ממני ??"

 

הייתי יוצא מהקליניקה בידיעה ברורה שאיכפת לו גם ממני, משמואל הקטן. ואם לו איכפת ממני, אז גם לי איכפת ממני, ומהילדים שלי, ומהחיים שלי.

 

עבדנו בהרבה מישורים. אחד הכלים שגיליתי אז, היה להרגיש מה אני צריך עכשיו כדי למלא את המשימה שלפני - והמחשבה מניין אני מגייס את זה. למשל: אם אני צריך כוח - כמה כוח, איזה כוח, מניין יהיה לי הכוח הזה?

 

לפעמים די לשתות ולאכול משהו. לפעמים אני מתפלל על זה, לפעמים אני יוצא לחצי שעה מהבית וחוזר יותר מחוזק - ואז יש לי כוח, לטפל בהם. לפעמים מה שאני צריך זה שמחה. מצב רוח, אני חושב: מניין יהיה לי שמחה? אולי ממוזיקה? אולי נעשה ביחד משהו יוצא דופן? אולי נצא ביחד לגינה, או נקריא סיפור מ'כה עשו חכמינו'? לזהות את הצורך, לחפש מענה, ולפעול. זאת אחת הסיסמאות שקיבלתי מד"ר גד.

 

מפעם לפעם חלמתי את אשתי, ראיתי אותה מצביעה על אחד הילדים, מאושרת. הבנתי שהיא שמחה ממה שעובר עלי.

 

**

 

כל זה קרה לאורך השנתיים האחרונות, ומאז תמוז שנה שעברה, כבר הפסקתי את הביקורים אצל ד"ר גד. ב"ה, הבראתי, והיה בי מספיק כוח נפשי כדי לשמוע הצעות שידוכין. בה' בתשרי השנה נישאתי , ב"ה, והחיים מלאים היום בהרבה עמל וסיפוק. הזמנתי את ד"ר גד לשמחת נישואיי אבל הוא אמר, שנראה לו שנכון יותר כי יאחל לי בטלפון את איחוליו הלבביים מאשר יבוא. "אתה פותח דף חדש בחייך", הוא אמר, "אני שייך לדף הקודם".

 

ואף שחשבתי שאם הוא סובר שמראה פניו יגרום לי רגרסיה לתקופה הקשה הוא טועה, כי מראה פניו יסב לי רק שמחה, לא לחצתי עליו.

 

**

 

בשבוע שעבר פגשתי אותו. הייתי בערב התרמה יוקרתי שנערך למען מוסד מסוים. מטבעי, אינני שייך לחברה שהיתה שם, אבל מאחר שחמותי (החדשה, שתאריך ימים), פעילה מאוד בועד הידידים של אותו גוף, היה לה חשוב ביותר שנבוא לערב ההתרמה הזה. ישבתי בעזרת גברים, ובשולחן שלידי ישב מישהו שפניו נראו לי מוכרים עד מאוד. הסתכלתי בו שוב ושוב ולא ידעתי להחליט מי זה. טון הדיבור, הפנים, ההבעה - אבל הבגדים, הכיפה, החליפה... ד"ר גד???

 

הוא היה חילוני כשפגשתי אותו, וכעת הוא נראה שומר מצוות לכל דבר! אמנם עדיין ללא מגבעת וללא זקן, אבל בלי ספק יהודי שומר מצוות בהקפדה, מברך וכו'.

 

"ד"ר גד?" פניתי אליו, "זה אתה?"

 

הוא נסב אלי וראיתי שהוא נדהם. מן הסתם לא חלם לפגוש אותי במקום כזה. ממש באותו רגע, התקרב אליו מישהו אחר, והושיט לו את היד לשלום. ד"ר גד נפנה אליו. אחר כך שמעתי את החדש, פונה לאחרים שישבו ליד השולחן - הי, חבר'ה, כמה זמן שלא התראינו! את גד, למשל, לא ראיתי אולי עשר שנים, מאז אסיפת הורים האחרונה שהיתה לבן שלי ולבן שלו בתלמוד תורה, לפני 10 שנים".

 

משהו לא הסתדר לי. משהו מאוד לא הסתדר לי.נשארתי לעמוד שם, כשכולי תהיה.

 

"ד"ר גד לא חוזר בתשובה?" שאלתי את אחד היושבים ליד שולחנו.

 

"חוזר בתשובה? מה פתאום?" השיב לי ההוא, "הוא למד בישיבת איקס ובישיבת וויי, את המקצוע שלו למד בצורה אקסטרנית בארצות הברית. מה אתה חושב, שכל מי שיש לו תעודה על הקיר חייב להיות חילוני שחזר בתשובה?"

 

לא יכולתי לברר איתו עניינים בנוכחות כולם, וצלצלתי באותו ערב לביתו. ד"ר גד בחר את המילים בקפידה: "תראה, כשסיפרו לי על מצבך ידעתי שאתה במצוקה קשה", אמר, "וידעתי, מנסיון, שהשיטות המקובלות, עם כל המקצועיות שלהן, אף פעם לא תוכלנה באמת להעלות יהודי  בן תורה כמוך על דרך המלך. רק לדבר אחד יש את הכוח להציל אותך באמת: לתורה. להשקפה הנכונה, לאמונה באהבה שה' אוהב אותך. מצד שני, לא היה לי ספק, שכל צורה של מילות אמונה שאני אשמיע באוזניך - לא תיכנס לליבך הכואב.

 

לכן חזרתי על רעיון, שכבר עשיתי פעם לפני כמה שנים. התחפשתי לחילוני. ביקשתי ממך לברר עבורי. העמדתי פנים כלא יודע, והאמת היא שבאמת לא ידעתי. את מה שאתה סיפרת לי, ואיך שאתה סיפרת לי, לא ידעתי קודם. כל כך הרבה דברים מהלימוד שלי אתך נשמר אצלי עד היום, ומשפיע עלי המון".

 

הוא שתק, חיכה לתגובתי. מה היה לי להגיב?

 

הוא צדק. הוא צודק. אין ספק, רק התורה והאמונה יכולים להציל יהודי כשהוא טובע בין הגלים. ד"ר גד התחפש לטובע, כדי שאני אציל אותו - ובינתיים ניצלתי גם אני.

 

יום אחד הייתי מבולבל, אבל הבלבול עבר ובמקומו נכנסה הערכה והתפעלות. אחר כך החלטתי, שאני חייב לספר על כך, למען יתקדש שמו של הקב"ה בעולם.