יום שלישי ט' באדר ב תשפ"ד 19/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

התרומם גבוה מדי

הייתי שבור מעצמי ומהצרה, ושלושה ימים לא יכולתי לתפקד. ברקע המשיכה כל הזמן האסרטיביות מורטת העצבים של שאול ואילו, אני שהייתי מנהלו הנכבד (?), נאלצתי לשמוע אותו בטוב טעם 'נואם' לאוזני דברים שממש לא הצלחתי לעכל. בסוף התברר הכל

עולם החסידות כ"ה באייר תש"ע - 09/05/2010 03:13

מזה כעשרים שנה אני מנהל חיידר חסידי באחד הריכוזים החרדיים בארץ. העבודה אמנם מתישה, אבל ממלאת אותי סיפוק ומתאימה לי - כמו שאני שומע לעיתים קרובות - "כמו כפפה ליד". מאז הייתי ילד סיפר אבי ע"ה על הדרך שבה הייתי מנהל את העניינים, אבל ב"ה, לא מתוך שררה או מנהיגות שתלטנית, אלא בצורה שהיתה נוחה לכולם. לא מצאתי את עצמי מכתיב את דעתי לאחרים אלא מבצע. פשוט אהבתי לבצע. אהבתי את העשייה, ועדיין אני אוהב אותה. בהיותי צעיר יחסית, כבר נקראתי למלא מקומות של מזכיר ארגון החסד של החסידות שלנו במקום המזכיר שחלה, ומשם כבר לא חזרתי לכולל כאברך רגיל, אלא המשכתי מעניין לעניין.

תמיד אני משתדל לשמוע עצות וחוות-דעת נוספת. איני אוהב לפעול על פי דעתי הפרטית, אני תמיד חושש מכבוד או משררה, שארדוף אחריהם שלא בטובתי. אבי ע"ה היה אומר לי כל אימת שראה אותי - מאות פעמים או יותר שמעתי מפיו את הנוסח הבא: "'לפני שבר - גאון'. מי שמתגאה, נופל. כך ברא ה' את עולמו. אם אתה מנהל של אחרים, הפשט הוא שעליך לדאוג להם ולטפל בהם, אבל לא להתנשא מעליהם חס ושלום..."
אחרי שנפטר, והוא רק בן 55, לקחתי את דבריו כצוואה לעצמי.

אני יודע, שזוהי נוסחת ההצלחה - פשוט להזכיר לעצמי שוב ושוב, שלא אני בראתי את עצמי ואת כישוריי. זה הרי הגיוני ואמיתי. רק צריך לתת על כך את הדעת.

* * *

ובכן תמיד תמיד השתדלתי לקבל דעות נוספות, להקשיב לאחרים, ולא להחליט החלטת יחיד.  הפעם היחידה הזכורה לי שבה סטיתי ממנהגי זה ואכן טעיתי טעות מרה וחמורה, היתה במקרה של שאול.

את שאול הכרתי ממילוי מקום מזדמן אצלנו בחיידר, בכיתה ו'. עצם העובדה שהצליח "להשתחל" פנימה היא חריגה, כי אני מקבל בממוצע שלוש או ארבע פניות שבועיות מאברכים צעירים שמציגים את עצמם "אוהבים ילדים קטנים ומוכשרים עד מאוד למלאכת המלמדות", ולכולם אני עונה שאין לי מקום לצערי, ושיהיה להם כל טוב בעתיד. שנים שלא הכנסנו חדש לצוות, כי הצוות הקבוע מאוד משביע רצון ב"ה, ואם מישהו חסר - המלמדים האחרים משלימים אותו על חשבון שעות הפנאי שלהם תמורת תוספת שכר. אבל שאול נכנס למשרדי (בלי לצלצל מראש) בדיוק ביום שבו התבשרתי, שהמלמד של כיתה ג' לקה בצהבת קשה. תואר פניו היה עדין אבל הוא הקרין גם סמכותיות פנימית, בוגרת מכפי גילו. חשבתי לעצמי - "משמים! אכניס אותו לכיתה ונראה כיצד הוא שוחה במים".

השעתיים הראשונות היו כל כך עמוסות במשרדי, עד ששכחתי לגמרי מקיומו של ממלא המקום הצעיר בתוך המערכת, ובנין החיידר היה שקט ורגוע כמו כל יום, כך שלא היתה לי כל סיבה להיזכר שבאחת הכיתות יש ממלא מקום.

אבל שאול עצמו הזכיר את נוכחותו. הוא נכנס בשעת ההפסקה, ושאל אם ארצה לעבור באחד השיעורים הבאים לדקות אחדות בכיתתו. "אולי המנהל ירצה לבדוק את האופן שבו אני מלמד", הציע בדרך ארץ, אבל גם בביטחון עצמי שדי המם אותי.

מצאתי את עצמי צועד לכיתתו אחרי ההפסקה, יושב בשיעור ומקשיב לשאול. התכוונתי להיות שם דקות אחדות בלבד, אבל לומר את האמת, נסחפתי פנימה. שאול מסר שיעור מרתק, החומר היה מעניין - ועבורי היתה זו רגיעה מתוקה, לשבת כך בחדר כיתה ולהתנתק לזמן מה מעומס המטלות שהמתינו לי במשרד.

ניתן להבין ששבועיים לאחר שהחלים המלמד ההוא מן הצהבת, כאשר קיבלתי הודעה על כך שלאחד המלמדים בכיתה ו' נולדו תאומים שצריכים לעבור טיפולים רפואיים במרכז הארץ והוא יוצא לחופשה מיידית בת מס' שבועות - חייגתי לשאול.
הוא הודה לי ובא למחרת, להתחיל תקופה נוספת של מילוי מקום.
עד כאן - רקע ההיכרות שלי עם שאול.

* * *

למעשה, משהו בתוכי היה מופתע קצת מן האופן שבו התנהלו הדברים. הוסיפו לכך את אמירתו של אחד המלמדים הותיקים, שחלף לידי ביום הראשון לתקופה השנייה שבה עבד אצלנו שאול: "אני רואה ששאול הצליח להשתחל פנימה... זה היה באמת רעיון מקורי מצידו, להזמין אותך אל השיעור שמסר כדי שתתרשם ממנו לטובה, דא עקא שלא לכולם ניתנת ההזדמנות הזאת בכלל".

לאותו מלמד יש גיס צעיר, שכבר חודשים מנסה להתקבל לעבודה אבל לא נטיתי לקבלו וגם לא היה לי להיכן. ידעתי שהוא לא מדבר בענייניות כי אם מתוך קנאה, ובכל זאת הרגשתי כנתון לביקורת וחשתי קצת אי נוחות מנוכחותו של שאול בצוות. כאילו הוא הצליח לגרום לכך שאקבל אותו. כאילו הוא הוביל מהלך מסוים והכתיב לי (לי! המנהל המכובד!) כיצד להתנהג.

מובן, שלא היה בתחושתי זו שום גורם שהגיע לידי כך שחלילה אצר את צעדיו או אקצר את משך שהותו בחיידר. לידי כך הדברים לא הגיעו, אבל מה שכן קרה, זה שהרגשתי צורך פנימי להתנצל על קיומו, בפרט בפני מלמדים ותיקים, ולכן, כמשקל נגד, הרביתי לפנות אליו בבקשות שונות לטובת החיידר, כביכול כדי להוכיח לאחרים ולי - ששאול מצדיק את קיומו.

ידוע ומוכר לכל מי שמצוי במערכת, שממלאי המקום והחדשים מתבקשים לעיתים קרובות לעשות שירותים למען המקום מעבר לתפקיד המחייב. כמו כן ידוע שהם גם רוצים בדבר בכל ליבם, מפני שזו להם הזדמנות טובה להוכיח את עצמם, את מסירותם ואת יכולותיהם, באופן שבסופו של דבר מעמיק את היאחזותם במקום החדש.

כמנהל, נהגתי כך לאורך שנים רבות. המלמדים הותיקים, אלה שכבר השתייכו לצוות - היו ממילא מבוגרים יותר, נשואים, מטופלים בילדים קטנים ועמוסים במחויבויות שוטפות. ממלאי המקום הצעירים - הם אלה שהיו פנויים יותר, וחדורי רצון רב יותר, לשאת במשימות המזדמנות. עזרה למסיבות, כאמור, היה זה מקובל על כולם, ולשביעות רצונם.

אבל אף פעם לא נתקלתי בתגובות מוזרות, כמו תגובותיו של שאול לבקשותיי.

הייתי רגיל להטיל את המשימה, להיענות במאור פנים, ולהיות מוזמן אל תוצאות הביצוע. אף פעם לא שיתפו אותי בקשיים שבדרך, אף פעם לא סיפרו לי על שעות ללא שינה ועל טורח מרובה. זה היה מובן מאליו, ותמיד הודיתי ושיבחתי את המבצע, אבל לא מעבר לכך.

עם שאול זה היה שונה. בתחילה הטלתי עליו משימה של ארגון ארונות הכיתות של מחזורו - דבר זה ביקשתי ממנו לעשות בשעות הלימודים, לפני או אחרי שיעורים שלימד. הוא נענה ברצון ובמאור פנים, למרות שכאשר חשבתי על כך, הבחנתי, שהוא מאוד מזדרז לסיים וללכת הביתה. אין הוא מאלה שאפשר לפגוש במסדרונות גם בשעה רבע לשלוש, אם המערכת שלו מסתיימת באחת. הוא תמרן בזריזות עם השעות שלו, הכין שכפולים שביקשתי, הכין דיווחים כיתתיים שביקשתי - אבל הכל בשעות של בין לבין. בשעת סיום הלימודים הוא תמיד הלך הביתה במהירות. הוא עשה הכל, בתחילה, כדי להשביע את רצוני, אבל בכך לא היה, לדעתי, כל דבר יוצא דופן.

אחר כך הגיע זמנן של המשימות היותר נכבדות. ביקשתי ממנו להכין חידון על דיני חנוכה ליום האחרון לפני החופשה של החיידר, ובהזדמנות זו גם להכין חוברת עבודה על ענייני דיומא, שתחולק לתלמידים לבתיהם.

שאול הקשיב, הרצין, ואחר כך אמר: "המנהל יודע שאני עובד עם כיתה ו' כל השבוע, ובנוסף לכך אני לוקח תלמידים בשעות ההפסקות לקדם אותם בלימודי הגמרא, דבר שגורם עומס רב לזמן הפנוי שלי בחיידר".
"כן, אנחנו מרוצים מאוד מהקידום שהתלמידים שלך מקבלים".
"לכן אני חושב.. אולי כדאי לבקש את הכנת יום הפעילות מהמלמד של כיתות ד', שלא מתעסק בכלל עם לימודי גמרא ועם קידום התלמידים", וכשראה את מבטי ננעץ בו בהלם, מיהר להוסיף, "אולי אחרי פסח, אהיה מתורגל יותר, הדברים ייקחו לי פחות זמן ואוכל להתפנות לבקשות מיוחדות, בסדר?"
הייתי המום. "הנוהל הוא שמלמדים חדשים מתבקשים תמיד לתרום ככל האפשר מכישרונותיהם למוסד שבו הם משתלבים", אמרתי וטון דברי הפך להיות קפוא ורשמי עד מאוד.

שאול הקשיב, הוא לא קיבל את הדברים מיידית אלא בפשטות שקל אותם בינו לבינו, "אני מבין" אמר, "הייתי שמח להיענות לבקשה אבל אני מרגיש שלא אצליח לעשות זאת ברמה הנדרשת. אולי אכין רק את חוברת העבודה, אבל את יום הפעילות יכין מלמד אחר".
"כרצונך", אמרתי בקרירות גדולה עוד יותר, "אני בטוח שאתה לוקח אחריות על ההחלטות שלך".
אתם יכולים להיות בטוחים שמעולם קודם לכן לא שמעו כותלי חדרי דיבורים כאלה.

* * *

בפעם הבאה פניתי אליו שוב, מיד אחרי פסח, וביקשתי את עזרתו בהכנות למסיבת סידור לילדי כיתה א'. בפעם הזאת, שאול כלל לא התלבט. הוא סירב מיד.

"אני מצטער", אמר בנעימות כדרכו, "אין לי שום אפשרות להתפנות לזה. גם המשימות השוטפות לוקחות לי המון זמן.. אני באמת לא יכול להקדיש לזה זמן - אולי רק על חשבון שעות העבודה".
פתחתי את פי וסגרתי אותו. באמת לא ידעתי מה לומר.
"אם אתה בטוח במה שאתה אומר", אמרתי לשאול בקרירות גדולה, "אם אתה בטוח שאתה מסרב לתפקיד - - אוכל למצוא מישהו אחר שישמח בו מאוד".
"מצוין", אמר שאול וכלל לא נבוך, "זה יהיה לתועלת כולנו. אני מקווה שמתישהו, בעוד חודשים אחדים, אוכל שוב להירתם לאיזה מבצע".
הדלת נסגרה מאחוריו ואני רתחתי בתוכי. "עוד חודשים אחדים.. איזה ביטחון עצמי מופרז יש לבחור הזה.. מי הבטיח לו שבכלל יהיה פה בעוד חודשים אחדים!!"

ואחר כך התייחסתי אליו בקיפאון של ממש.

מובן שלא הטלתי עליו יותר שום תפקידים. גם לא נטיתי בכלל להאריך את תקופת עבודתו בחיידר, אלמלא שאותו מלמד, שתאומיו חלו, האריך את חופשתו וטובת התלמידים היתה ללא ספק להשאיר את שאול על משרתו - הוא היה מסיים את התקופה שסיכמנו עליה מראש, ומשולח לו אחר כבוד. אבל שאול נשאר, והיה מחייך אלי בנעימות כדרכו ולא מוטרד כלל מיחסי המתעלם.

מילוי המקום שלו נגמר חודשיים לפני סוף השנה. שבוע לפני סיום עבודתו, דפק על דלת חדרי, ושאל, אם יוכל להמשיך לעבוד אצלנו גם בשנה הבאה. "אולי יהיה צורך במלמד לכיתת המכינה שנוספה השנה, ואולי אוכל לרכז את הפעילויות של החיידר, אם לא יהיה עלי עומס רב בשעות הלימודים, אוכל למלא  את התפקיד הזה".

"אם הייתי פוגש את כישרונותיך בתחום הזה במהלך עבודתך כאן במשך השנה", אמרתי לאט לאט, בהדגשה, "יתכן שהייתי מפקיד בידיך את תפקיד רכז הפעילויות החברתיות, אבל לא היה לי הכבוד לפגוש את היכולות שלך... וכעת, כעת איני יכול להטיל על מישהו חסר ניסיון תפקיד כה אחראי. אצטרך לבחור במישהו אחר".

שאול נראה כמצטער, אבל בכל אופן הוסיף, "אני כן מנוסה, תמיד הייתי פעיל בתחום החברתי, וגם ארגנתי שני קמפים מטעם הישיבה שלמדתי בה".
"מצטער", אמרתי לו, "לי לא היתה הזדמנות לראות אותך בפעולה... ולא נראה לי שיהיה לי מילוי מקום אחר עבורך אחרי שהמלמד כץ יחזור".
"טוב", אמר שאול, "אבל אולי תרשום את המספר הנייד שלי, כדי שאם יהיה משהו - תצלצל אלי ותקרא לי".
"אני אמצא אותך, אם אצטרך", סיימתי בלי להיענות לבקשתו. והוא הלך.

בשבוע השני של החופש, בעודי יושב במשרדי ומטפל בכל העניינים הבוערים שממתינים לי כמובן גם בתקופה זו, עשיתי לי הפסקת עשר, ופתחתי את העיתון היומי. עברתי על המאורסים, עברתי על הנפטרים ל"ע, ונתקלתי בשם מוכר. שם משפחתו של שאול.

ראיתי כתוב שם 'אבינו, אחינו ובננו הצדיק, שנזדכך בייסורים קשים... " המילה 'בננו' עוררה את תשומת לבי. הבנתי שלא היה זה אדם מבוגר מאוד, אם הוריו מתאבלים על פטירתו. מבוהל, צלצלתי לאחד המלמדים, שהיה בקשר עם שאול בתקופת עבודתו.
"קרה משהו במשפחתו של שאול?" שאלתי אותו.
"מה?" הוא נחרד, "אתה רוצה לומר לי שאבא שלו - - ???"
"יש מודעה בעיתון", אמרתי, "למה, הוא היה חולה?"
"מה זאת אומרת, הוא כבר שלוש שנים מטופל בדיאליזה, לא ידעת? בחודשים האחרונים שאול סיפר שהמצב לא כל כך טוב, הם המתינו להשתלה.. איך השם הפרטי -??"
מסרתי את הפרטים, והוא הזדעזע עד מאוד לשמוע שאכן, אביו של שאול נלקח לבית עולמו.
"שאול המסכן" אמר בצער, "את כל נפשו מסר לאבא שלו. פעמיים בשבוע היה ממהר מיד אחרי החיידר להתלוות אליו לדיאליזות... בערבים היה נמצא אצלו שעות ארוכות, כדי להקל קצת את משא העמל מעל אימו... הוא היה כה קשור אליו".
סגרתי את הטלפון מזועזע
ישבתי בחדר וכמובן - את כוס הקפה של ההפסקה כבר לא גמרתי.
שוב ושוב צפה לנגד עיני דמותו של שאול, עם ביטחונו הפנימי וחיוכו השליו. הוא מעולם לא התנצל, מעולם לא התרפס, גם לא ביקש ממני טובות. עשה את שלו בנעימות ובשלמות. וכשלא  יכול - סירב.
לא התאפקתי והרמתי שוב טלפון לאותו מלמד, "אבל למה הוא לא סיפר לי?" שאלתי אותו, "למה לא שיתף אותי? הייתי מתחשב בו.. הייתי מבין יותר".
"הוא בודאי לא העלה בדעתו שהמנהל לא יודע!" אמר המלמד וקולו שבור, "הרי כל הצוות ידע מהעניין. המלמדים כולם התפללו על אבא שלו, המזכירים ידעו, הנושא עלה לשיחה לא אחת ולא שתיים. הוא בודאי סבר שהמנהל, כמו כולנו, יודע!"
ואיך זה באמת, שסוד גלוי כל כך, שהיה לשיחה אצל כולם, נשמט מאוזני ומידיעתי? לה' יתברך פתרונים.
חשתי כאב נורא. זעזוע ובושה מעצמי, מהתנהגותי, מיחסי הקר והמתנשא.
כן, ידעתי היטב שבפעם הזאת חטאתי בגאווה חמורה ובלתי נסלחת. חכמה גדולה היתה להתנהג בצורה פשטנית ועממית כל עוד כל מי שקרוב אלי ידע את כל הכללים והתנהג לפיהם. מעמדי נשמר וכובד - ואז לא היתה לי סיבה לנהוג בצורה מתנשאת.
אבל הנה העמיד אותי ה' בניסיון, שאול חרג מן הכללים - לא ציית לי ללא עוררין כפי שהייתי רגיל - ואני לא עמדתי בו. לא עמדתי בניסיון. התנהגתי בגבהות לב ובצורה מתנכרת ורעה.
הייתי שבור מעצמי, שבור מצרתו של שאול, והרגשתי שכל עולמי חרב עלי.
לא תאמינו עד כמה המשבר הזה זעזע אותי. שלושה ימים לאחר כן התקשיתי לתפקד.
נסעתי לנחם את שאול יחד עם המלמד כץ ומלמדים אחרים בצוות.
שאול היה מלא צער, אבל התנהג באציליות כדרכו. ישבתי מכונס ושותק והרגשתי שרק השתיקה מתאימה לבושה הגדולה שאופפת אותי.
מובן שהחלטתי לפצות את שאול ככל יכולתי  ולהעניק לו משרה - משרה שהיה ראויה לה בדין וביושר - בחיידרנו, אבל ה' רצה אחרת.

אחרי שבועיים חיפשתי את שאול בביתו ולא מצאתיו. המספר שם הוחלף. שאול הרי רצה לתת לי מספר חדש ואני ביוהרתי סירבתי לרשום אותו. למלמדים האחרים לא היה את המספר, ואני לא הצלחתי להשיגו. השנה התחילה ואותי ליוותה מועקה מתמדת.
אחר כך חיתנתי את בני הצעיר, ושאר השנה חלפה בדהרה ובמהירות.

מצאתי את עצמי בחופש הגדול, וגיליתי שאיני מסוגל לשבת בחדרי הקטן ולעסוק בכל מה שעלי לעסוק. בבת אחת שב אלי זכר אותו בוקר נורא שבו פגשתי את צרתו של שאול.

החלטתי שאיני מתקדם בשום משימה, עד שאמצא את שאול ואבקש את סליחתו.
שבוע ימים ביליתי בעשרות טלפונים - עד שמצאתי את שאול ואיתרתי את כתובתו. הוא לא התחבא רחוק כל כך, רק ה' הסתיר אותו מעיני בצורה מייסרת שבודאי היה בה כפרת עוונות חלקית.
ביקשתי לבוא לביתו, ושאול סירב בתוקף ובא אלי, למשרד שלי בחיידר.
היא סיפר שמיד בסוף אותה שנה קיבל הצעת עבודה נהדרת בחיידר בשכונה הסמוכה ושם הוא עובד עד היום.
מה אוסיף ומה אומר?
סיפרתי לו הכל - את העובדה שלא ידעתי כלל, ואת העובדה שלא עמדתי בנסיון הגאווה שה' העמיד אותי בו, ועל ייסורי נפשי במשך השנה החולפת. שאול ישב והקשיב ולא עצר את דבריי. בעדינות נפשו חש שיש לי צורך פנימי לספר את הכל והוא אכן שמע.
אחר כך סלח לי מכל ליבו ואני הרגשתי איך אבן כבדה מאוד נגולה מעל לבי.

שוב בא בין הזמנים, שוב שקט בניין החיידר, ושוב אני לבד, ביום השנה השני לפטירת אביו של שאול. אני מרגיש צורך פנימי לכתוב הכל, כדי לעבד בתוכי את הלקחים, ולקוות, שלא תבואני רגל גאווה עוד, בעזרת ה'.

 

 

 

  1. 1. שאול
    הכט מלכי 10/05/2010 13:18
    נכבד,
    אל תדון את חברך עד שלא תהיה במקומו.
    מלכי