בית כנסת קהל שלום- הוותיק ביוון - בית הכנסת של יהודי רודוס [צלם]

לאחר שהסתיים גל ההגירה הגדול לסלוניקי היו היהודים רוב בין תושבי העיר, מתוך כעשרים וארבעה אלף תושבים היו למעלה משלש עשרה אלף יהודים. יהדות סלוניקי באותה התקופה התחלקה לשלש קהילות, הקהילה הגדולה והמרכזית הייתה הקהילה הספרדית שהתרחבה עם בא גל ההגירה הגדול מספרד, ולצידה התקיימו קהילה אשכנזית וקהילה רומניוטית שהייתה מורכבת מיהודי סלוניקי הותיקים שדרו במקום עוד מתקופת הרומאים. לכל קהילה וקהילה בעיר היו מוסדות של תורה צדקה וחסד אותם היא ניהלה בנפרד משאר הקהילות, אך למרות החלוקה הברורה בין הקהילות השונות, את ייצוג היהודים כלפי הממשלה איחד ארגון גג אחד בשם 'מעמד העיר' שייצג את כל הקהילות יחד.

באותה תקופת פריחה פיארו את העיר סלוניקי רבנים ידועי שם ביניהם רבי שמואל דה מודינה זצ"ל – המהרשד"ם ורבי משה אלמושנינו זצ"ל. תלמידי חכמים רבים הגיעו לסלוניקי על מנת ללמוד תורה מפי רבניה, והעיר הפכה למוקד תורני מרכזי באירופה. וכך מתאר המהרשד"ם את שבחה של סלוניקי בעת ההיא: 'וכפי מה שנודע לנו בגלות, אין בשום מקום כמות גודל מלומדי תורה כזה, נמצא שגדלה מעלת קדושת חברת תלמוד תורה זו אשר בשאלוניקי מכל הצדדים בכמות ובאיכות' ובמקום אחר מוסיף: 'שבשאלוניקי היא עיר גדולה לאלי"ם ורובה ישראל, ובה ישיבות וחברת ת"ת שאין כמוה בכל העולם'.

באמצע המאה הי"ז הופיע בעיר סלוניקי משיח השקר שבתי צבי שר"י, בסלוניקי הצליח שבתי צבי לסחוף אחריו המוני מאמינים שדבקו בדרכו בעיניים עצומות, גם הנהגותיו של שבתי צבי שבמקרים רבים סתרו את ההלכה היהודית לא הרתיעו את תומכיו והם תירצו את התנהגותו בשלל תירוצים והצדקות. בעיר סלוניקי ערך לעצמו שבתי צבי טקס חתונה כאשר במקומה של הכלה הוא הניח ספר תורה איתו כביכול התחתן, מעשהו האחרון גרם לפרץ של התעוררות נגדו והוא גורש מהעיר.

כעבור מספר שנים נישא שבתי צבי לבתו של יוסף פילוסוף מסלוניקי שהיה מגדולי מאמיניו. לאחר התאסלמותו ומותו של שבתי צבי בשנת ה'תל"ו ייסדו מאמניו שבסלוניקי את כת ה'דונמה', בני כת זו הפכו לסוג של אנוסים מרצון כאשר למראית עין המירו את דתם והתאסלמו ואילו בסתר הוסיפו לקיים סוג של דת כלאיים – יהדות מעורבת בעבודה זרה. כת זו חיה בנפרד לצד הקהילה היהודית בסלוניקי במשך למעלה ממאתיים שנה אך במשך הזמן התערבו במוסלמים ולא ניתן להבדיל ביניהם, כיום קיימים שרידים המזוהים עם כת זו שחיים בטורקיה.

בסוף המאה הי"ז התאחדו שלשת הקהילות היהודיות בסלוניקי לקהילה אחת, והקימו בעבורם בית דין משותף שניהל את ענייני הקהילה כולה. הקהילה הוסיפה להתפתח, ובראשית המאה העשרים היו היהודים כשישים אחוז מכלל תושבי העיר. בעיר התקיימו למעלה משלושים בתי כנסת וחמישים בתי מדרשות ונוספו עליהם עוד כעשר ישיבות. הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה מהקהילות היהודיות הגדולות בעולם והעיר כונתה 'ירושלים של הבלקן'. צביונה היהודי של העיר היה כה חזק עד כי ביום שבת קודש ובמועדי ישראל שבתה כל העיר ממלאכה, לרבות נמל סלוניקי שהיה אחד הנמלים החשובים והמרכזיים באזור.

בית הקברות היהודי במאה ה-19[צלם]

תופעה חדשה שהחלה בסלוניקי לאחר כיבוש היוונים היא תופעת האנטישמיות. יהודי סלוניקי שישבו בבטחה יחסית החלו סובלים מפרעות והתנכלויות מצד שכניהם הנוצרים שאף נכנסו אל בתי הכנסת היהודיים וחיללו את ספרי הקודש הנמצאים בהם.

בשנת ה'תרע"ז הוכתה קהילת סלוניקי מכה קשה, שריפת ענק כילתה שלשה רבעים מהעיר העתיקה – אזור שבו היו מרוכזים מרבית היהודים. מתוך שלושים ושבעה בתי כנסת שהיו בעיר עלו באש שלושים וארבעה ובתוכם למעלה מארבע מאות ספרי תורה. מוסדות הקהילה עלו כולם באש שכילתה גם בתים פרטיים ובתי מסחר רבים של יהודים, ואם לא היה די בצרה זו הרי שקמה ממשלת יוון והכריזה על הפקעת קרקעות בכל אזור השריפה – הכרזה שכתוצאה ממנה איבדו יהודים רבים את כל פרנסתם. לאחר אירועים קשים אלו עשו מנהיגי הקהילה ורבניה מאמצים מרובים לשקם את הקהילה הפגועה, אך צביונה היהודי של סלוניקי אבד ממנה במאכולת האש ולא שב עוד.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עזבו יהודים רבים את סלוניקי. ההגירה מהעיר החלה בעקבות השריפה הגדולה בה איבדו יהודים רבים את פרנסתם, והיא התחזקה בשנות השלושים של המאה הכ' כאשר אלפי פליטים יוונים הגיעו אל העיר וייסדו בה תנועה גזענית פאשיסטית שהתנכלה ליהודים. בשנות השלושים עלו לארץ ישראל למעלה מעשרת אלפים יהודים מסלוניקי שהתיישבו בערים תל אביב ונתניה, בני סלוניקי אלו תרמו רבות לפיתוח ענף הימאות בארץ ישראל ורבים מהם עבדו בנמל חיפה ובנמל תל אביב החדש.

במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה גרמניה את יוון וחיילים נאצים נכנסו בשערי העיר סלוניקי ביום י"ב בניסן שנת ה'תש"א. גם לאחר כיבוש העיר לא התנכלו הנאצים ליהודים במשך למעלה משנה עד לקיץ שנה אחר כך. ביום כ"ו בתמוז שנת ה'תש"ב הודיע כרוז גרמני כי על כל יהודי סלוניקי להתכנס בכיכר החרות שבעיר, כמעט עשרת אלפים יהודים קיימו את צו הנאצים והתייצבו בכיכר שם נאלצו להתעמל ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים שצפו בהם בהנאה והפליאו בהם את מכותיהם. לאחר אירוע זה החלו הנאצים לחוקק חוקים גזעניים נגד היהודים בתהליך שנמשך עד לחורף של שנת ה'תש"ג אז הגיע אל העיר הצורר הנאצי דיטר ויסליצני ימ"ש שנטל על עצמו את המשימה לחסל את יהודי סלוניקי. ביום כ' באדר א' שנת ה'תש"ג פורסמו בסלוניקי חוקי הגזע על פי חוקי נירנברג, בנוסף אסר החוק על יהודים להיות חברים באיגודים מקצועיים, לנסוע בתחבורה ציבורית ועוד שלל הגבלות, ביניהן החיוב על כל יהודי לשאת טלאי צהוב על בגדו.

ויסליצני ועוזריו פעלו בחכמה, ולאחר שריכזו את כל היהודים בשלשה גטאות, החרימו את כל רכוש היהודים, תמורתו נתנו בידי היהודים המחאות פולניות. ליהודים המבולבלים נאמר כי יוכלו להשתמש בהמחאות אלו לאחר שיועברו לגור באזור קרקוב שבפולין. היהודים האמינו בחוסר ברירה להבטחות הנאצים ולא התנגדו לפינויים מהעיר. המשלוח הראשון של יהודים יצא מסלוניקי ביום ח' באדר ב', בקרונות משא שנועדו להובלת סוסים הועמסו כמעט שלושת אלפים יהודים שהובלו להשמדה במחנה אושוויץ. בסך הכל יצאו מסלוניקי תשעה עשר משלוחים כשהאחרון שבהם יצא ביום תשעה באב. בכל המשלוחים יחד שלחו הגרמנים להריגה במחנות ההשמדה ארבעים ושישה אלף ושישים ואחד יהודים ה' יקום דמם.

אנדרטת השואה לזכר 46,061 יהודי סלוניקי שהושמדו בתאי הגזים [צלם]