יהדות מרוקו הינה עתיקת יומין, ולפי מסורת הקיימת בידי צאצאי אותה יהדות הרי שאבות אבותיהם גלו מארץ ישראל עוד לפני חורבן בית המקדש הראשון. ככל הנראה הגיעו היהודים הראשונים לאזור מרוקו יחד עם הפניקים - צורים שיסדו את ממלכת קרתגו. ממלכת קרתגו התפרסה על פני כל צפון אפריקה לאורך חופי הים התיכון ותחת שלטונה חיו היהודים, לאחר התחזקות האימפריה הרומאית השתלטו הרומאים גם על שטחי מרוקו ושלטו ביהודים שדרו שם.

לאחר חורבן בית המקדש השני גדלה יהדות מרוקו, כאשר יהודים גולים מארץ ישראל התיישבו במרוקו. כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש פרץ באזור לוב מרד התפוצות שסחף אחריו את כל יהודי צפון אפריקה, מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועד למצרים במזרח. ליהודי אפריקה הצטרפו במרד גם יהודי קפריסין וקהילות יהודיות נוספות. על האימפריה הרומית שלט באותם הימים הקיסר טרייאנוס שחיק טמיא (יישחקו עצמותיו, בלשון חז"ל) והוא דיכא את המרד ביד קשה. יהודים רבים נהרגו במיתות משונות על ידי הלגיונות הרומיים וקהילות רבות נחרבו. מפורסם ביותר הוא בית הכנסת הגדול באלכסנדריה שבמצרים שנחרב בעת המרד. גם יהודי מרוקו השתתפו במרידה בקיסר טרייאנוס ואף הם ספגו אבידות כבדות לאחר דיכוי המרד.

בשנים הבאות לאחר המרד החלה הנצרות משפיעה על השלטון הרומאי שהפך אט אט לנוצרי. בתקופה קצרה זו בה שלטה הנצרות במרוקו הורע מצבם של היהודים והשלטונות הכבידו עליהם את עולם. דווקא בתקופה קשה זו התרחבה הקהילה היהודית במרוקו כאשר מספר שבטים ברבריים שחיו באזור הכירו באמיתותה של היהדות על פני שאר הדתות והחליטו להתגייר.

תקופת שלטונם של הנוצרים במרוקו הייתה קצרה והיא שקעה יחד עם האימפריה הרומאית כולה. על מרוקו השתלטו אז שבטים מוסלמים, ומלכים התחלפו לאורך אלף השנים הבאות בלא להפריע ליהודים שחיו את חייהם על מי מנוחות. בסוף תקופה זו הגיע אל העיר פאס רבי יצחק אלפאסי – הרי"ף שלמד עד לאותה עת תורה בישיבת קירואן. הרי"ף ייסד בפאס ישיבה אליה נהרו תלמידים רבים, באותה התקופה התגוררו בעיר פאס לבדה כמה עשרות אלפי יהודים.

באמצע המאה הי"ב לספירת הנוצרים השתלטו על מרוקו ועל כל צפון אפריקה שבטים מוסלמים קנאים שנודעו בשמם 'אל-מוואחידון'. שבטים אלו שהיו במקורם שבטי נוודים ברברים שהתגוררו במרכז אפריקה השוממה, הצפינו לעבר חופי הים התיכון כבשו את רוב שטחה של צפון אפריקה ואף חצו את מיצרי גיברלטר וכבשו את רוב ממלכת ספרד.

ה'אל-מוואחידון' היו קנאים מוסלמים ששאפו כמו הדומים להם בימינו להשליט את דת האיסלאם על העולם כולו. לאחר שהשתלטו ה'אל-מוואחידון' על מרוקו, הוכרחו כל יהודי מרוקו להמיר את דתם או למות בחרב. יהודים רבים נמלטו מחוץ לגבולות מרוקו מאימת הצוררים, ביניהם היה גם רבי משה בן מימון – הרמב"ם ומשפחתו. יהודים אחרים שלא הספיקו להימלט ונותרו דבקים בדתם נהרגו בחרבם של הקנאים המוסלמים. בעיר פאס לבדה נהרגו בידי המרצחים למעלה מששת אלפים יהודים. היו גם יהודים אחרים שמאימת המוות לא עמדו בניסיון והתאסלמו למראית עין, גם גורלם של יהודים אלו לא שפר עליהם ואפילו שהתאסלמו נחשבו עדיין כאזרחים נחותי דרגה ממוסלמים ותיקים אותם נאלצו לשרת בעבודות פרך.

מעמדם של אלו שהתאסלמו למראית עין עורר פולמוס הלכתי הדן מה מעמדם מבחינת ההלכה היהודית. פולמוס דומה התעורר כעבור כמה מאות שנים לאחר גירוש יהודי ספרד שגם בו המירו רבים מהיהודים את דתם למראית עין.

ב'איגרת השמד' או בשמה השני 'איגרת קידוש ה'' אותה שלח הרמב"ם בעניין מעמדם של יהודים אלו. הוא מביא בראשית דבריו תשובה מחכם אחד שאין שמו ידוע שפסק כי יהודים אלו שהמירו את דתם למראי עין הם כופרים בתורת משה ודינם כמומרים לכל דבר, הרמב"ם בתשובתו חולק בתקיפות על דברי אותו חכם והוא מביא ראיות רבות כי מעמדם של המומרים בעל כורחם נשאר כיהודים לכל דבר. למרות פסיקתו זו מורה הרמב"ם לכל אותם יהודים לעזוב עד מהרה את המקומות בהם הם אינם יכולים לחיות בגלוי כיהודים ולעבור למדינות בהם יחיו כרצונם בפרהסיה.

שלטונם של ה'אל-מוואחידון' באזור מרוקו נמשך למעלה ממאה שנה, עד שעלה לשלטון אבו יוסף יעקב שביטל את הגזירות והתיר ליהודים לחיות כיהודים בגלוי. בניו של אבו יוסף מלכו במרוקו במאתיים שנה הבאות שגם בהן חיו היהודים בשלווה יחסית על אדמת מרוקו.

קבר הרב שמואל אבוחצירא על גבול הסהרה

גם אם ברוב השנים חיו היהודים בשלווה יחסית, הרי שהיו שנים בהם נערכו פרעות ושאר גזירות רעות. מעמדם של היהודים במרוקו הוגדר על ידי המוסלמים כ'ד'ימי' שפירושו אזרח שאינו מוסלמי. לרוב, אזרחים אלו חיו בשקט ובשלווה בתמורה למס גולגולת אותו נאלצו לשלם, אך למעמד הד'ימי לא הייתה הגדרה ברורה וכל שליט שינה את הגדרת המעמד לפי רצונו והשקפותיו. כתוצאה מכך היו גם תקופות בהן סבלו היהודים ממיסים גבוהים אותם הטילו עליהם שליטים זדוניים במסגרת אותה הגדרה כד'ימי אותה פירשו כרצונם. בתקופות קיצוניות יותר נערכו פרעות ביהודים כמו הפרעות שהתרחשו בשנת ה'תרכ"ד בערים מראקש ופאס בהם נהרגו למעלה מחמש מאות יהודים.

בתקופת תפארתה של האימפריה העות'מאנית כבשו הטורקים גם את מרוקו ותחת שלטונם נהנו היהודים מיתר חופש. בראשית המאה העשרים לספירה החלו להישמע מכיוונה של גרמניה תביעות לשליטה בחלקים ממרוקו. בתחילה הציגה גרמניה דרישה כי מרוקו תיהפך לעצמאית, הכרזה שהובילה למשבר המרוקאי הראשון הידוע בשם 'משבר טנג'יר'. כעבור מספר שנים הנחיתה גרמניה כוחות בנמל אגאדיר ובכך פרץ המשבר המרוקאי השני, בסופו של דבר ויתרה גרמניה על תביעותיה במרוקו בתמורה לקבלת מושבה אפריקנית אחרת שהייתה קיימת בשטח בו קיימת כיום הרפובליקה של קונגו.

לאחר ביטול תביעותיהם של הגרמנים, נחתם בין המרוקאים לצרפת 'הסכם פז' שהפך את מרוקו רשמית למדינת חסות צרפתית. השלטון הצרפתי במרוקו הביא חופש דת ליהודים אך גם הביא עימו את רוחות ההשכלה והמודרניזציה מצרפת, ורבני מרוקו היראים ושלמים עמדו בפרץ כנגד נגע החילוניות שהחל פושה בעם. רבני מרוקו נלחמו בעוז בבתי ספר של 'אליאנס – כל ישראל חברים' שהוקמו בערי מרוקו בעבור היהודים, והחרימו מי ששלח את ילדיו לחינוך הקלוקל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה חיו במרוקו למעלה מרבע מיליון יהודים שהתגוררו ברבעים היהודיים – המלאח - בעיקר בערים מראקש, קזבלנקה, טנג'יר ,רבאט, מקנס ופאס. לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים והקמת ממשלת וישי המשיכה מרוקו להיות מדינת חסות צרפתית אך לא שיתפה פעולה עם ממשלת וישי הגזענית. גם לאחר חקיקת חוק מעמד היהודים שאמור היה לבדל את היהודים משאר האזרחים, נמנע יישומו במרוקו בעיקר בזכות מלך מרוקו מוחמד החמישי שעמד בקשר טוב עם היהודים. לטענת חלק מהחוקרים אמר המלך לאנשי וישי כי יביאו טלאים צהובים נוספים עבורו ועבור משפחתו. דעות אחרות בין יהודי מרוקו טוענות, כי אמנם מוחמד החמישי לא רדף את היהודים אולם גם לא סייע להם, ויהודים רבים איבדו את פרנסתם ורכושם באותה תקופה קשה לעם ישראל.

לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, הגרו רבים מיהודי מרוקו לצרפת או עלו לארץ ישראל, בעיקר בעקבות פרעות שנערכו בהם על ידי הערבים – פרעות שגם השלטון הצרפתי - שהיה באותה תקופה כבר רופף - לא הצליח למנוע.

בשנת ה'תשט"ז, עת קיבלה מרוקו עצמאות מידי הצרפתים הוסיף והתחזק גל העלייה ממרוקו לישראל והוא הוסיף והתגבר כעבור שבע שנים לאחר מותו של המלך מוחמד החמישי שהאיר פניו ליהודים,.מתחילת תנועת העלייה ממרוקו ועד היום עזבו את מרוקו יותר מרבע מיליון יהודים, כאשר רבים מהם עולים לארץ ישראל ומקימים בה קהילות מפוארות בהן נשמרו המנהגים והמסורות הייחודיים ליהודי מרוקו.

כיום נותרו במרוקו אלפים בודדים של יהודים, זכר לאותם מאות אלפי יהודים שיישבו על אדמת המגרב במשך אלפי שנים.

רחוב בריכוז היהודי במרוקו