הם היו תאומים, זהים לחלוטין במראה, ושונים מקצה לקצה - במהות. אורן היה טיפוס שכלתני, ציני ומאמין "רק במה שהעיניים שלו רואות והאוזניים שלו שומעות והידיים שלו צובטות", כהגדרתו. לעומתו, תומר התאום (שלמד בישיבתנו כעשרה חודשים והמשיך לאחר מכן לישיבה רגילה, כי התקדם במהירות רבה), היה טיפוס רחפן, עיוני, נוטה למחשבות מעמיקות, ושקדן עצום. רק טבעי הוא, שאורן למד באוניברסיטה כלכלה וניהול עסקים, ותומר, התאום ה(לא) זהה, פילוסופיה, ספרות ושירה.

בעשרת חודשי שהייתו של תומר אצלנו, שהה אורן בארה"ב לשם השלמת התואר שלו. אמנם סיפרו לו מהבית על 'האסון' שהתרחש. כך, לא פחות, מקבלים במשפחות חילוניות את עריקתו של אחד הבנים לכיוון החרדי. כאילו עבר תאונה קשה, או חלילה הלך לעולמו. במובן מסוים, מבחינתם, הם צודקים: הבן הלך מעולם של הבל לעולם של נצח. אבל הם לא מסוגלים לאמוד את ההבדל המופלא שבין העולמות, וחשים אובדן עצום.

הוא אמנם עודכן מהוריו כי תומר "חוזר בתשובה", אבל לא העלה בדעתו עד כמה עמוק המפנה. כאשר שב ארצה אחרי היעדרות של יותר משנה, וגילה את התאום הקרוב, האיש הכי יקר לליבו, בבגדים שחורים, בזקן ובפאות (תומר תמיד עשה הכל עד הסוף, בלי פשרות) - היה המום.

הוא לא אבה להשלים עם המתרחש. בשיחות ארוכות לתוך הלילה, ניסה להפריך את שטיפת המוח שעבר תומר, כלשונו, אבל לא הצליח. לפיכך החליט על צעד נועז - לבוא אלינו, לישיבה, להתקבל כתלמיד מן המניין, ללמוד ולרכוש מספיק ידע על דרכי הפעולה שלנו - כדי להיות מסוגל להפריך באוזני תומר את כל אשר למד.

תומר, כמובן, שמח מאוד על הרעיון. תהיה הסיבה אשר תהיה - הנה ירכוש לעצמו אורן ידע בסיסי ביהדות.

מפנינו ניסה אורן להסתיר את כוונותיו, אבל תומר צלצל "להזהיר" אותנו מפניו, ואני שעניתי לטלפון, אמרתי לו שתנוח דעתו. איננו חוששים משום טכסיס ושום תואנה. מחוץ לאנשי תקשורת שבאים במכוון כדי לקטרג ולהוציא לעז, לפסול ולשלול. כל אדם, עם כל מניע - מתקבל בברכה.

אורן התקבל תוך שהוא סבור שאנחנו באמת משתכנעים מדמותו המעושה - חוזר בתשובה צעיר ותמים, ש"הולך בעקבות אחיו".

הוא עטה על עצמו מסווה של כבשה תמימה, והנהן בהתרגשות מול כל גילוי חדש. בסתר ליבי לא היה לי נוח במצב הזה, חיכיתי שאורן יוריד את כפפות המשי ויתחיל להתאגרף - ואכן, תוך חודשיים, הוא "נשבר". הסיר את המסכות ובא להתוודות על תוכניתו מקורית. "השתכנעתי שאינכם פועלים מתוך כוונות זדון", אמר לי, "אבל עדיין אני בטוח במאה אחוז שכולכם טועים, אולי בתום לב, אבל טועים ללא ספק".

הזמנתי אותו לצאת לקרב ולהתעמת עם כל רב וכל מרצה על כל נקודה שלא נראית לו. הבטחתי לו שאני סומך על הצוות שלי, שלא ייבהל משום מתקפה, ושלתלמידים האחרים לא ייגרם שום נזק.

אחרי עוד חודשיים חזר אורן שנית. "ההורים שלי ימותו", הוא אמר ישירות כדרכו, "אם גם אני אשים כיפה. עד היום הכיפה היתה תחפושת, אבל זהו, היא כבר שלי בזכות עצמה. ועכשיו מה אעשה? ההורים שלי לא יעמדו באסון נוסף".

בתזמון מדהים, בסיעתא דשמיא מופלאה, התארס תומר באותו זמן עם חוזרת בתשובה, שהיתה בתם של חברים קרובים מאוד של הוריו, מאותה עיר שבה גרו כל השנים. ההורים המבולבלים מבנם החדש והמוזר, מצאו נחמה עמוקה בזוג החברים הקרוב, שעבר בדיוק את מה שהם עברו וידע לתמוך בהם תמיכה מלאה לאורך כל ההכנות לחתונה. והכלה המיועדת - נכון, היא "דתית" למהדרין כפי שחששו מאוד, אבל היא לא אלמונית מפחידה ממאה שערים, אלא בת למשפחה מאוד קרובה ומוערכת. הפלא הוא, שאת השידוך הציעה שדכנית מבני ברק, שהכירה את המיועדת מהמדרשה לבנות שבה למדה, ועל תומר שמעה מרבותיו בישיבה, ולא ידעה דבר וחצי דבר על הקשר הוותיק בין המשפחות. גם תומר לא קלט בכלל במה דברים אמורים. כפי שציינתי - יש בו משהו 'מעופף' במקצת, ולמרות שקיבל את כל הפרטים ושמע את השם ומקום המגורים, לא חיבר את הנתונים אחד לאחד, ורק בפגישה התבררו שני דברים - אל"ף, שהשידוך אכן יכול בס"ד להתבצע, ובי"ת, שמצד ההורים - לא תיתכן אפשרות נעימה ומרוככת יותר מזו...

נרגשים מגילוי ההשגחה, החלטנו אורן ואני, שעל גלי השמחה אפשר לרכוב, כדי להביא לידיעת ההורים את השינוי שחל בבן השני (והאחרון. תומר ואורן הם יחידים להוריהם).

הוא לא סיפר להם על מסקנותיו עד אז, אלא שוחח איתם ארוכות בעקבות החתונה, הכלה החדשה והתקוות שתלה תומר בכינון ביתו. "לי בחיים אין סיכוי להתחתן ככה", אמר להורים וראו עליו שהוא שרוי בצער, "מה זה משנה איזה בגדים הוא לובש ואיזה בגדים ילבשו הילדים שלו, אם הוא מאושר! תאמינו לי, אם בשביל לחיות כמו בנאדם צריך להיות דתי - אני הייתי הולך על זה".

משפטים ברוח זו אמר פעמים אחדות, עד שההורים הבינו 'שמשהו עובר עליו'. אבל כנגד האמת אי אפשר היה לעמוד. הוא צדק, והשמחה של תומר הוכיחה. בסופו של דבר, גרים היום שני האחים בשכונה חרדית ידועה, מגדלים את ילדיהם. המטבח בבית הוריהם הוכשר, והמשפחה - למרות אורח החיים השונה, מאוחדת ומאושרת. ההורים לא מתו, הם עברו את התהליך ולמדו לאהוב ולכבד.

הרבה פעמים אני מספר את הסיפור הזה, של שני התאומים. תומר הגיע כמו כל תלמיד. אורן הגיע עם כפפות של אגרופן ונפל בפח שממנו קיווה לחלץ את אחיו, ואז נדמה היה שאין שום דרך, מצד ההורים, להביא את העניין לידיעתם - עד שהקב"ה סידר עבורם שמחה כזאת של בן מתחתן, בשידוך שהוא גם חרדי כרצון הבחור וגם מוכר וטוב כרצון ההורים - דבר נדיר מזה קשה למצוא. וכך, בעודם מוחים את דמעות ההתרגשות מעיניהם בחופה, איחלו ההורים בסתר ליבם לאורן, שיזכה אף הוא לאושר כזה... והוא זכה.

הנה כך מסייע הקב"ה ופותר בעיות לחפצים בו באמת, גם כשנראה שהחומה היא אטומה...

המשך בפרק ד' אי"ה