יום ראשון כ"ב באלול תשע"ט 22/09/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

כדאי הוא רבי שמעון

האש של רבי שמעון בר יוחאי. בכוחה לקרב לבבות קרובים שהתרחקו, ולאחות סדקים שהתהוו, בהפגישה אלה את אלה. חדשים מקרוב באו וגם ישנים. כולם עליו נסמכים.

עולם החסידות, ט"ז באייר תש"ע - 30/04/2010 06:00
אחרי דרישה בשלום האכסניה הנכבדה, הנני לספר את שעבר עלי בדרך לציון הרשב"י הקדוש לפני עשר שנים, ואבקש שתפרסמו את מכתבי קרוב ככל האפשר לל"ג בעומר יומא קדישא, למען יהיו הדברים נקראים קרוב לתאריך זה ומרבים שבחו של הצדיק בעולם.
 
באותם ימים הייתי בעל תשובה טרי. מחד גיסא - מלא התלהבות של קדושה, אור דולק בעיניים ותחושה של כיבוש העולם כולו בוערת בכל הגוף, אבל מאידך גיסא - הרבה בלבולים, הן בתוכי והן בכל הקשור אל מחוצה לי.
 
ילדותי עברה עלי בצורה מנותקת לחלוטין מכל אמונה ומכל יהדות. גדלתי ברמת גן, ילד בינוני ושקט, שלא מתבלט בין החבר'ה המצטיינים, בלימודים או בספורט, אבל ליבו מלא מחשבות חולמניות ורגשותיו ערים הרבה למעלה מהממוצע. שנים רבות כינו אותי 'רחפן' והיו זמנים שאפילו לעגו לי, אבל הורי האמינו תמיד שמתחת להיבדלות המסוימת שלי חבויה נפש רגישה ומיוחדת. אתה תהיה אומן, אמרו לי, צייר, או אולי פסנתרן.
 
כשגדלתי ראו שאין בי לא כישרונות כאלה ולא כאלה... אבל האמונה במיוחדות וביכולת שלי התמידה, וזהו חסד גדול שעליו אני מודה לה' יתברך בכל יום. כי כאשר מאמינים ביכולות החבויות בילדים, נוטעים בהם את הכוח לפעול ולחפש את הכלים המיוחדים שלהם.
 
כך סיימתי צבא והלכתי ללמוד ריפוי אלטרנטיבי. תוך 3 שנים נהייתי מרפא מומחה, וזכיתי ברוך ה' להצלחה יפה. הרצון לעזור לזולת בער בי, ובעיקר - הרצון לטפל בנפש הפנימית, הפגיעה, זו שאינה גלויה לעין ולכן היא נרמסת לעיתים כה קרובות בלי משים, ואז ההשפעה ניכרת אצל האדם בכל המערכות. בהכירי מקרוב את טעמה המר של עוינות הנפש, רציתי לסייע ככל יכולתי למי שהסבל שעברו הותיר בהם כאבים ורישומים, וכך הלכו הפונים אלי והתרבו, והמלאכה היתה רבה.
 
זכיתי להינשא לאשתי שתחי', שבניגוד אלי מוצאה ממשפחת יוצאי עדות המזרח ולמרות שראתה את עצמה כחילונית, נותרה בה לחלוחית של מסורת - בהשוואה אלי היא היתה ממש "דתית". אני זוכר איך נדהמתי לשמוע ממנה דיבורים פשוטים של אמונה. "הכל מלמעלה", היה דיבור שאני מעולם לא העליתי על דל שפתי. בפעם הראשונה ששמעתי אותה אומרת את זה שאלתי: "את מתכוונת לגורל?" "לא", היא ענתה, "אני מתכוונת לאלוקים".
 
"את חושבת שיש אלוקים?" שאלתי אותה, "את באמת חושבת שיש?" היא נעצה בי מבט ששמור לילדים קטנים ומפגרים, "ואתה מה חושב, שבראת את עצמך?" "טוב, ישנה תיאורית ההתפתחות וכל זה.. כמו שלמדנו בבית ספר", אמרתי לה וחשתי חוסר ביטחון.
 
"קשקוש", פסקה, "אלוקים ברא את העולם וברא אותנו והוא יודע כל מה שקרה לנו וכל מה שיקרה. אם אתה רוצה להצליח בחיים, אתה צריך לבקש ממנו שיעזור לך. לפני הבגרויות תמיד נסעתי לכותל ושמתי פתק בין האבנים. כשאחי התגייס - גם כן שמתי פתק בשבילו. כל פעם שמשהו היה חשוב לי הייתי נוסעת. אי אפשר לחיות אם חושבים שהאדם התחיל מאיזה שבלול או חילזון".
 
מכל מקום, גישתה הדהימה אותי. חשבתי על כך לא מעט. למעשה, במסגרת עיסוקי כמרפא, האמנתי תמיד בקיומו של כוח עליון מעבר לפרגוד החיים, אבל לקרוא לו בשם - ועוד בשם שכל הדתיים מכנים אותו - לא עלה בדעתי מעולם.
 
                                                   * * *
 
הפעם הראשונה בחיי שנכנסתי לבית הכנסת, היתה ביום פטירת חמי, אבי אשתי, והוא בן 55 במותו. המשפחה היתה שבורה מפני שפטירתו היתה בעקבות התקף לב פתאומי, וגם אני, שהערכתי אותו וחיבבתי אותו, התאבלתי עליו עד מאוד. במלאת שבעה לפטירתו, התכנסו כולם בבית הכנסת, לאזכרה בראשות רב המקום.
 
איך אוכל לתאר מהי פגישה ראשונה עם בית כנסת, ובעצם - עם הקדוש ברוך הוא ועם התפילה? מי שנולד לתוך תורה ומצוות הרוויח הרבה עד אין שיעור, אבל את הטעם הזה של עמידה במלוא חושיך והכרתך מול בורא עולם בפעם הראשונה - את החוויה המדהימה והחזקה הזאת - אותה לא פגש.
 
המתפללים התפללו, הבנים אמרו קדיש, הרב נשא דברים, כמה מן הלומדים בבית הכנסת אמרו דברי תורה ולאחר מכן נערכה סעודה, ואילו אני לא הייתי שם. כל הווייתי היטלטלה וסערה בתגובה לגל של קדושה והתרגשות ששטף אותי. בבת אחת ידעתי שיש אלוקים והצדק עם אשתי. כאן, בבית הכנסת, מצוי הכוח העליון שתמיד הרגשתי את קיומו. הוא כן שייך איכשהו לתורה ולמצוות ולדתיים, הוא נמצא כאן, אין בכך כל ספק.
 
הייתי בן 28, בעל ידע נרחב בהרבה תחומים המכונים רוחניים בדורנו. כל מיני שיטות ריפוי מהמזרח ומהמערב, הילינג ודומה, גרמו לי לחוש את ההתרגשות הרוחנית בעוצמה מרובה. ואז יצאתי משם כשאני מחליט בנפשי שבזאת משתנה הכל. דבר לא ישוב להיות כשהיה. קיבלתי מגבאי בית הכנסת כיפה רקומה וגדולה - וזו נותרה על ראשי יותר משנה בלי שאסיר אותה, עד שידעתי מספיק כדי לבחור לעצמי כיפה אחרת בחנות.
 
לאשתי היה קשה למדי, והיה עלינו להיזהר, ללמוד כיצד קמים מנפילות קשות ולהשתדל ליפול פחות. אני נישאתי על כנפי התרגשות ואהבה עצומה לקדוש ברוך הוא, והיא לא הבינה בשום אופן מה עובר עלי וחשבה שאיבדתי קצת את האיזון הנפשי...
 
                                                   * * *
 
כעת אני חוזר אל הסיפור המסוים שלשמו התיישבתי לכתוב. הדבר אשר התרחש עימי בדרכי לקבר רבי שמעון בר יוחאי, וזאת בהיותי כשנה לאחר התשובה. כמו שציינתי - מאוד נרגש, עדיין מבולבל, ומעריץ כל בעל חזות חרדית כאילו היה אדמו"ר לפחות.
 
המטרה העיקרית שלשמה נסעתי, היה להתפלל על שלום הבית שלנו. הכל עמד אז על כרעי תרנגולת. אני הייתי נרגש מאוד ומרחף לגמרי, ואשתי כמעט פתחה תיק ברבנות. פעלתי בתום לב, אבל כמובן, שהייתי בכיוון הפוך מן המטרה שלי. הקב"ה בודאי רצה שלמענו אבנה הכל, ולא שלמענו אהרוס משהו, אבל אני הייתי כמו עיוור באותם ימים. ב"ה, שהקב"ה רואה את הרצון ואת הכוונה ומתקן את המעשים. באותה נסיעה - זכיתי שייפקחו עיני.
 
כחמש שעות ארכה הדרך, באוטובוס של אגד עד החניון, ולאחר מכן באוטובוס נוסף, ולאחר מכן בפקקים - עד שנואשתי וירדתי לצעוד ברגל. לפני הלך עוד גבר, נראה כבן ארבעים וחמש, כתפיו כפופות והוא נראה שרוי בצער. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, ובשלב מסוים פנה אלי האיש ושאל אם אני יודע בוודאות את הדרך, כי אז ילך בעקבותיי. צעדנו זמן מה בשקט, ולאחר מכן חשתי כי צערו העמוק נוגע לליבי והייתי רוצה לעזור לו. אמרתי לו: נוסעים לרבי שמעון כדי להתפלל על כל מה שיושב על הלב, נכון?
 
האנחה שבקעה מקירות ליבו היתה באמת מזעזעת. "אוי, צרות של חינוך הבנים", הוא אמר, "אל תשאל".
 
שוב שתקתי, ואז הוא פתח את פיו והתחיל לספר: "יש לי בן יחיד. בן אחד אשר נולד לי אחרי חמש בנות, ואחריו לא זכיתי לילדים נוספים. כפי שאתה רואה, הנני חסיד (והוא נקב בשם חסידותו), ובני נשלח כמובן למוסדות החינוך של החסידות, שם עשה חיל בלימודיו והיה אהוב מאוד על מוריו וחבריו. לפני שנתיים קרה דבר, נורא. תאונה קרתה לו, לילד".
 
"תאונת דרכים? שאלתי, אף שלא ידעתי מה בין פגיעה ממכונית לבין 'צרות של חינוך הבנים'".
 
"לא", נאנח האיש, "מחשב פגע בו.
 
הילד שלי היה אצל חבר, ושם התלוננו הילדים הקטנים כי המחשב הביתי חדל מלפעול. החבר ניסה לבדוק את התקלה ובני עזר על ידו. הם הוציאו ספרי הדרכה וספרי הפעלה, התקינו מחדש תוכנות, איתרו את התקלה וטיפלו בה. עליך לדעת כי בני מעולם לא קרב למחשב קודם לכן - ובפגישה אקראית זו התברר, כי הילד הוא גאון יוצא דופן ומיוחד במינו בתחום הזה. הוא ידע מעט אנגלית - הורי אשתי גרים בחו"ל - לכן יכול היה לפענח את ספרי ההוראות, וכמו רוח רעה עברה עליו.
 
איבדנו את הבן שלנו, הוא נעלם. המחשבים בלעו אותו.
לפני שהבנו שמשהו עובר עליו, כבר התקשר המשגיח לדעת למה יוסי איננו בישיבה כבר שבוע ימים. הבהלה שאחזה בנו לא תתואר - אבל חבר שלו - הוא החבר שבביתו התקלקל המחשב, אמר שאולי יוסי בחנות המחשבים בשכונתו. שם מצאנו אותו - בולע את כל הסבריו של בעל החנות, עוזר לו במלאכתו ומתקן לאנשים כל תקלה שהם מביאים אליו. היינו המומים מכדי לברר איפה בדיוק אכל וישן כל הימים האלה. התברר כי בעל החנות לא חשד בדבר - לא העלה בדעתו איזה מהפך עבר על הילד שלנו תוך אותם ימים. הוא חשב שלפניו עוד צעיר אחד שמזה זמן מה אינו לומד והוא מסתובב ומחפש תעסוקה, וכשראה עד כמה מבין הנער במחשבים, שמח לעזרתו.
 
איני יכול לתאר לך מה עבר עלינו. חשנו כמו שהעולם התפרק. לא הבנתי מה אני עושה כעת. כיצד מגדלים בן בישיבה - זאת ידעתי, כיצד מגדלים בן גאון שנשרף על המחשבים והריהו מכור לחלוטין לדבר עד שאין שום מילה של הגיון חודרת למוחו הקודח - זאת לא ידעתי. לצערי, לא פניתי בזמן לקבל יעוץ מבעלי מקצוע. פעלתי על דעת עצמי, והילד, שהיה בשלבי התמכרות עמוקה - לא שמע אפילו מה אני מדבר.
 
הוא עזב את הבית, חיפש לעצמו מגורים בשכירות, פגש חברים לא טובים ושינה כליל את הופעתו ואת התנהגותו. אמנם עד היום אינו מסתובב ברחובות חס ושלום ולפי המידע שבידי לא התקלקל חס ושלום בעבירות ובחטאים, אבל ספק בידי כמה מצוות הוא מקיים. הוא עובד היום בחברה ידועה ויוקרתית מאוד, בתפקיד בכיר של יועץ טכני, וגם לומד תקשורת מחשבים ברמה גבוהה ומתקדמת במלגה שניתנה לו כאשר התגלתה גאונותו. אין לו בעולמו אלא מחשבים. ואני - שהתנפלתי עליו אז בכל הדרכים ובכל השיטות ובלבד שיחזור לעצמו - אני אשם בכך שהוא זרוק מחוץ לבית, לבוש כחילוני, אוכל בלי הקפדה על כשרות ורחוק כל כך מן הכל... אם הייתי יודע לעצור ברוחי ולא עושה אז את כל הטעויות האפשריות, לפחות היה הילד ממשיך להתגורר עימנו בבית, מקבל את אהבתנו אליו, אוכל על שולחננו, ונמצא איתנו בשבתות, ואולי גם מתפלל איתי בבית כנסת.
 
אם הייתי קולט שהמציאות כולה איננה בידי ועלי לעצור ולהיכנע לרצון השם, ולהפסיק להשתולל כמו חיה פצועה שגורה נטרף מול עיניה, הכל היה אחרת..."
 
ידעתי כבר מתחילה שהאיש הזה שלידי, כתפיו שחות מצער כפול - לאבד ילד, דבר קשה הוא ללא ספק, אבל לחוש ייסורי מצפון על כך ולהרגיש כי אתה האשם כלפי עצמך, כלפי משפחתך, וכלפי אלוקים - הרי זה בלתי נסבל. הרגשתי בכל חושי המטפל שבי, שהאיש הזה זקוק לעזרה דחופה, כי אם לא יחדל לענות את עצמו - יחלה ללא ספק. פטירתו החטופה של חמי עוד עמדה לנגד עיני. האם גם יהודי זה עלול לחטוף התקף לב מרוב כאב שהוא נושא בתוכו?
 
הצעתי לו לעצור לרגע בצד, כמה סלעים נוחים לישיבה היו שם בין העצים, ביער העולה למירון, והללו קיבלו אותנו לחיקם בשלווה. יותר משעה שוחחנו, וברשותו ובהסכמתו - טיפלתי בו טיפול לאחר שיחתנו.
 
מטרת הטיפול היתה שחרור מרגשי האשמה. אמרתי לו שהוא יודע טוב ממני מה אומרת התורה על חזרה בתשובה. עזרתי לו לדון את עצמו לכף זכות. עשינו מעין משפט זוטא - ובו היה הוא הקטגור ואני הסנגור, ולאחר מכן להיפך. לבסוף הוא הבין, שכמו שנאמר במשנה: אין שופטים את האדם בשעת צערו, לפיכך אסור לו לדון את עצמו כלל על התנהגותו הלא מאוזנת והמזיקה בשעת צערו.
 
הטיפול שטיפלתי בו העמיק את חדירת הדברים האלה, ואני הרגשתי שהוא מתחיל לצאת מן המקום החשוך והנורא שהיה בו - ומתקדם אל קבלת נחמה והשלמה.
 
הוא לקח את מספר הטלפון שלי, ואני אמרתי לו לסיום: התורה מלמדת אותנו כי כל עוד שאדם חי הבחירה היא חופשית לפניו. לכן בכל רגע נתון אנו יכולים להתבונן במצב כאילו הוא נברא עבורנו מחדש, וכעת ביכולתנו לבחור בו. אם תבחר כעת לקבל את רצון ה' לגבי האופן שבו התגלגלו העניינים - כולל הטעויות והמשגים שלך, אין ספק שתניח מקום לישועות חדשות שתתגלינה".
בעצמי לא ידעתי אז מניין באו אלי הדברים, חשבתי לעצמי - רבי שמעון בר יוחאי כבר פועל דרכי. מאיפה אני יודע לומר לאיש החרדי שלפני דברים כה מעודדים בשם התורה והמצוות? אל תשכחו כי הייתי בקושי שנה בתשובה באותם ימים...
 
Flash 90
צלם
כשהתקרבנו לציון נפרדו דרכנו. התפתלתי עם ההמונים הכי פנימה שיכולתי. היו זמנים שחששתי כי אמעך. לאחר מכן התפללתי מעומקא דליבא על שלום הבית שלנו. לראשונה הפציעה בי ההבנה, שאולי איני נוהג בצורה נכונה כמו שאותו אבא נהג בדרך לא מדויקת. אמרתי לעצמי - אולי לא סתם הקרה ה' את האיש הזה לפני. אולי גם אני מרוב רצון לעבוד את ה' שורף את הכל בדרכי... מחשבות אלה לא היו חדשות בי לגמרי. אבל הן היוו את תחילתו של שינוי מבורך, שהציל את ביתנו מהתפרקות.
 
אחרי שעה ארוכה של תפילה רותחת, ספוגה דמעות ונישאת בקול רם - לתוך אוזני האנשים הצפופים לידי ובלי שאיש שומע מה אני סח מרוב רעש שישנו במקום - חשבתי כמעט לעזוב כבר, כאשר החלטתי בכל אופן לרקוד עוד קצת. רציתי לפרוק מעט את כל הרגשות שהיו עצורים בי. עליתי למעלה, והשתלבתי במעגל הרוקדים. לרגע נדמה היה לי שאני מזהה את איש שיחי מקודם אי שם במעגל הפנימי - ואז ראיתי תכונה בסביבתו, ומול עיני נגלה מחזה, שעד היום, עשר שנים לאחר מכן, מעביר צמרמורת בכל גופי.
 
בחור מתולתל, לובש מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה, כיפה קטנה תלויה בסיכה על רעמת תלתליו, התקרב אל המקום שבו ראיתי את איש שיחי רוקד. משהו ארע שם - מין התרגשות מיוחדת. פילסתי דרכי קרוב יותר כדי להיטיב לראות, והנה אני רואה את היהודי היקר הזה, מחובק עם בחור צעיר שפניו דומים לו מאוד, רגע אחד הם רוקדים בתוך המעגל ורגע אחד הם נעים במחול פרטי משלהם, מנותקים מכל השאר, במעגל של שניים בלבד.
 
מול עיני, הפגיש רבי שמעון בר יוחאי את האיש עם בנו היחיד, והאש הגדולה שבערה שם, הקיפה גם את השניים האלה.
 
בכי גדול שטף אותי, ובאותו רגע חשתי שיש לנו תקווה.
 
לכל ההורים ולכלל ילדיהם, לכל החוזרים בתשובה ולכל נשותיהם, לכל שומרי המצוות ולכל הנידחים. לכולם יש תקווה - בזכות רבי שמעון בר יוחאי ובזכות הצדיקים.