לא, איננו מקבלים אותו, ואיננו מקדמים את פניו בברכה. ראש הכנסיה הנוצרית האפיפיור בנדיקטוס ה-16 נוחת הבוקר בישראל, וטירוף המערכות שמשבש את כל ההיגיון היהודי הישן והטוב, נדמה כי מגיע לשיאו. טירוף מערכות אמרנו? זו הגדרה שאינה ממצה דיה את ההתערטלות של מערכות השלטון במדינה מכל זיק של כבוד עצמי יהודי, בהיערכות לקראת בואו של הנציג הבכיר של הכנסיה הנוצרית לביקור בארץ הקודש.

לרגע נדמה כי כולם נאבקים על הזכות לכבד ולהנעים לאפיפיור את שהותו בארצינו: הנשיא מציע להעביר לו כמחווה, שליטה ריבונית על כמה אתרים נוצריים בישראל, ביניהם חדר המצוי במתחם קבר דוד המלך; המשטרה חונכת חדר מצב חדשני ומיוחד לבקרה ושליטה על האירועים; תושבי הרובע היהודי מנועים מלצאת ולבוא מבתיהם לאורך יומיים תמימים לפי הוראה מגבוה; והתקשורת? הו-הו התקשורת, היא יוצאת מגדרה לחלוטין על-מנת לקבל בכבוד הראוי לדעתה את האפיפיור.

עברו הלוט בערפל כבד של יוזף רצינגר הגרמני, הלא הוא בנדיקטוס ה-16, היה מספיק לכשעצמו בשביל לעורר מעט כבוד עצמי בליבותינו. לו היה לנו כבוד שכזה, היינו רוחשים בוז תהומי למי שהיה חבר בתנועות הנוער ההיטלרי ושירת כקצין בצבא הנאצי בימי מלחמת העולם השניה, בה נספו שישה מיליון מבני עמנו, לקול דממת הכנסיה והעומדים בראשה דאז. אבל, גם לולא עבַרו זה, היה עלינו להתייחס באופן שווה-נפש לביקורו של האיש המחזיק בידו את שרביט הצלב הטבול בדמם של מיליונים מאחינו ואחיותינו במרוצת הדורות, ה' יקום דמם.

במשך 24 שנים רצופות, משנת תשמ"א ועד שנת תשס"ה, עת התמנה לאפיפיור, עמד יוזף רצינגר בראש 'הקונגרגיציה של דוקטרינת האמונה', הלא היא האינקוזיציה האיומה הזכורה לשימצה בקורות ימי עמנו. מילה אחת של גינוי והסתייגות ממעשי הטבח שעשו במשך מאות שנים אנשי הגוף הזה, לא נשמע מפיו של האיש, שפתאום דאוג כולו מסבלם של הפלשתינים בארץ הקודש.

גם החזרתו לשורות הכניסה של הכומר הבריטי, ריצ'אר ויליאמסון, המושהה בשל הכחשת השואה, וגם החזרת התיפלה הנוצרית לקירוב ליבם של היהודים לאמונת השקר שלהם, לא מוסיפה לאיש נקודות זכות מבחינתינו. אנשים משכילים (או מסכילים) אינם מתביישים לדבר על-כך שהתקווה היא שהאפיפיור יסכים באופן רשמי ובכתב למחילת עוון היהודים. וכי זקוקים אנו למחילתו? דמם של מיליוני יהודים שנשרפו חיים, שנטבחו ונהרגו בכל מיני מיתות משונות תחת הצלב של דת ההרג והרוע, אינו מאפשר לנו בשום פנים למחול למוסד הכנסייתי אי פעם. מה לנו ולמחילתו או אי-מחילתו?

מאות עלילות דם, בדיות מצחיקות על גניבת 'לחם הקודש' שלהם, כביכול היה לאיזה יהודי מתי שהוא צורך בו, שריפת ספרים, וגזל שיטתי של כל אוצרות הרוח היהודים במשך מאות שנים, הם הנמצאים בקופת השרצים התלויה על גבו של בנדיקטוס ה-16. אם חפץ הוא להשכין אוירה טובה בביקורו באיזור, יואיל נא לפתוח את מחסני הכנסיה ברומא ולהשיב לעם היהודי את הרכוש הגזול הרב שמונח שם מזה שנים רבות, רכוש יקר ערך שנלקח מבתיהם של המוצאים להורג, של הנשרפים בחיים, של הנעקדים והנטבחים בשל אמונתם היהודית ובשל אכזריותם של הנוצרים ומנהיגי הכנסיה.

גם התירוץ המר והקלוש, שכביכול יקדם הביקור תיירות נוצרית בישראל, שתכניס ברבות הימים מטבע זר רב ויקר-ערך לכלכלת ישראל, תירוץ שכשלעצמו אינו מופרך מעיקרו, מתגמד ומאבד מערכו לנוכח ההשקעות המופרעות של עשרות מיליוני שקלים בתשתיות. עמקים יושרו ויערות בוראו בשביל להכין מקומות תיפלה נוחים ומסודרים לנוצרי ולאנשיו. בה בעת שעדיין לא נמצא התקציב המתאים, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין קודש לחול, לאירועי ל"ג בעומר והילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון, המביאים במשך כל ימות השנה תיירות יהודית מכל העולם, ששיאה הערב ומחר, בהם יפקדו את האתר כחצי מיליון יהודים, בהם הרבה יותר מרבבת תיירים מחו"ל, שהיו כאן גם בשנה שעברה ויהיו גם בשנה הבאה.

כבישים צרים ודרכים משובשות יקדמו את פני מאות האלפים שיגיעו היום למירון. לכך לא נמצא תקציב מדינה ראוי. אין הילולא זו ראויה ליחס שווה-ערך לפי דעתם הקצרה של ראשי השלטון בישראל, לביקור חד-פעמי של איש הנושא על גבו כל כך הרבה דם יהודי שפוך.