חסד לאברהם

רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א] נולד בעיר הקודש ירושלים לאביו רבי רפאל יצחק זרחיה בשנת תפ"ד. משפחתו התייחסה למקובל החשוב רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם". מסופר כי בהיות החיד"א כבן שבעה חודשים, חשבו כי הוא נפטר והניחהו על הרצפה כמקובל. נכנסה אליו זקנתו וראתה שיש בו עדיין  רוח-חיים ועטפה אותו בצמר גפן בכדי שיתחמם וניצל.  

בילדותו קיים החיד"א את הפסוק: "ויט שכמו לסבול" והגה בתורת ה' יומם ולילה. הוא הדיר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו, אכל לחם צר ומים לחץ, ורק בתורת ה' חפצו. רבו המובהק היה רבי יונה נבון בעל מחבר ספר "נכפה בכסף", וכבר בשנת תצ"ח, בהיותו בגיל ארבע עשרה התכתבו ביניהם בהלכה.  

עוד הוא למד תורה מפי רבי חיים אבן עטר בעל ה"אור החיים", רבי יצחק רפפורט בעל ה"בתי כהונה", המהרי"ט אלגאזי והמקובל רבי שלום שרעבי. כשרצה החיד"א ללמוד את תורת הקבלה מפי רבי שלום שרעבי, סירב רבי שלום שרעבי מפני גילו הצעיר, אך הבטיח לו כי אם יתמיד בלימוד הנגלה ישיג את הנסתר, וכך היה.  

בשנת תצ"ט, בהיותו בגיל חמש עשרה חיבר החיד"א קונטרס "העלם דבר" ובו קרוב למאה וחמישים תמיהות על גדולי ישראל שנעלמו מהם גמרות ומדרשים מפורשים.  

החיד"א שימש כ"שלוחא דרבנן" [שד"ר] עבור עניי ארץ ישראל. תפקיד זה חייב אותו להסתובב בארצות הגולה בכדי לאסוף מעות עבור תלמידי החכמים העניים שבארץ ישראל. החיד"א הסתובב בארצות אפריקה, צרפת, אנגליה, הולנד, ועוד. בכל מקום שאליו הגיע החיד"א שמו הלך לפני וכיבדוהו כבוד גדול. אך לא רק היהודים כיבדוהו כי אם גם רבים מהמלכים והשרים הגויים. את קשריו הטובים עמהם ניצל החיד"א כדי לדרוש שלום לכל עמו, ובכל מקום שהייתה גזירה על ישראל הצליח החיד"א בחכמתו הרבה לבטלה.  

בנדדו בקהילות ישראל השונות הוא נפגש והכיר את גדולי הדור ההוא. אחד מחכמי ישראל שעמו הוא נפגש היה הגאון בעל ה"פני יהושע". מספרים, כי כאשר הגיע החיד"א לעירפרנקפורט ונכנס ל"פני יהושע", נאבדו ממנו כל כתבי ההסכמה שלו. בגין זאת לא כבדו ה"פני יהושע" כראוי ולא האמין לו כי הוא המחבר של הספר "ברכי יוסף". אמר לו ה"פני יהושע", הבה ונדבר בדברי תורה ונראה את כוחך בזאת. אך החיד"א סירב לכל זאת יען שלא רצה ליהנות מכבוד התורה. בלית ברירה הוא כתב לגדולי קושטא שיעידו עליו לפני ה"פני יהושע" שהוא בעל ה"ברכי יוסף". כשבאו המכתבים מקושטא פייס אותו ה"פני יהושע" וכבדו כבוד גדול מאד.  

את נדודיו הרבים בארצות הפזורה ניצל החיד"א לחפש בספריות השונות ולעיין הן בכתבי היד והן בספרים הנדירים והעתיקים ששכנו שם. החיד"א ידע למצוא חן וחסד בעיני רואיו עד שכולם הסכימו לפתוח בפניו את ספריותיהם, וחלקם אף הסכימו שייקח אליו כתבי יד ישנים על מנת להעתיקם. שם, בספריות, הוא גילה מאות פירושים מראשונים ואחרונים בכל חלקי התורה. את חלקם הוא הצליח להעתיק ולאחר מכן להדפיס. ואף את מה שלא הצליח להעתיק הוא זכר בעל פה מילה במילה.  

באחד מנדודיו הרבים נודע לו ברוח הקודש היום והשעה שבנו בכורו רבי אברהם נפטר בירושלים והוא קיבל עליו ניחומים. אחר זמן מה הגיע הידיעה על פטירתו מירושלים וראו כי החיד"א כיוון ליום ולשעה שבנו נפטר.  

החיד"א היה בקיא בתורת הנסתר ולא פעם השתמש בקבלה מעשית. פעם אחת בימי החורף נסע עם עגלונו, וכשהגיעו לשפת הנהר ראו שם כמה עגלונים הממתינים מפני הנהר הגועש. לחש החיד"א לחש ואמר לעגלון: הכנס לנהר ואל תפחד, וכך היה, שהם עברו את הנהר בשלום ושאר העגלונים תמהו על מחזה זה. עוד מסופר כי לחיד"א היתה קביעות ללימוד עם מלאכים משמים. כאשר שהה החיד"א בליוורנו הייתה המשרתת רגילה להכניס לו בבוקר כוס קפה וכאשר היו אורחים היא הייתה מכניסה אף להם. פעם אחת היא ראתה שם שלושה אורחים והכניסה ארבע כוסות קפה. כששאלה החיד"א למה הכניסה כל כך הרבה, ענתה המשרתת כי הציצה לחדר וראתה שלושה אורחים, אמר לה החיד"א אשריך שזכית לראות. ומיני אז ואילך היה החיד"א נוהג בה כבוד.  

פעם אחת בא אליו אדם שהתלונן על אשתו כי התייחדה עם איש זר, פסק לו החיד"א כי עליו לגרשה ממנו. הבד"צ המקומי שאל את החיד"א היאך הוא יכול לפסוק כך ללא עדים והתראה, אך החיד"א לא שעה להם אלא ניסה לפייס את האשה בדרכים טובות שתסכים לקבל גט מידי בעלה. לאחר שהאשה סירבה לזאת בכל תוקף, ניצל החיד"א את הברכה של רבו ה"אור החיים" שיהיה לו כח קדושה כמו של כהן גדול. לקח החיד"א ספר תורה והתחיל לקרוא בפרשת סוטה בטעמים ובנגינות, באמצע הקריאה החלו פניה של האשה להוריק ועיניה לבלוט כפי שכתוב בפרשת סוטה. אז גילו כולם כי אשה זו ארורה וכי החיד"א הוא איש קדוש לאלוקים.  

החיד"א הצטיין בחכמה ובפיקחות עזה. פעם אחת ביקש יהודי פשוט מהחיד"א כתב המלצה יען הולך הוא לקהילות ישראל. החיד"א שהכירו כבור ועם הארץ לא רצה למלאות את מבוקשו. אחר הפצרות מרובות כתב לו החיד"א כתב המלצה, ובין היתר הוא כתב שם כי אם הוא היה בימי אלישע לא היה עומד השמן. האיש שמח מאוד ובכל מקום שהגיע היה מתעטף בטלית של תלמיד חכם ומראה להם את המכתב מהחיד"א. בהגיעו לעיר אחת, התפלא הרב המקומי על תואר זה שאין בנמצא לו במכתבים אחרים. לאחר הרהור קל הבין את הרמז של החיד"א. כל הכלים הריקים אצל אלישע התמלאו שמן עד שלא נותר כד אחד ריק, ואם אדם זה היה בימי אלישע היה ממשיך השמן להתמלאות יען כי אדם זה הוא כלי ריק...  

החיד"א הרבה להשתמש בלשון מליצית וחריפה, והיה אחד מהמיוחדים בגדולי ישראל  בחידודי לשון. פעם אחת, אחד מגדולי ישראל טעה טעות כתיב והחליף בין האות כ' לח'. כתב עליו החיד"א את הפסוק: "וקווי ה' יחליפו כח". פעם שמע דבר תורה מחכם אחד שאמר בשם אשתו, הליץ עליו החיד"א את הפסוק: "ופירש מן האשה". על רבי דוד קמחי [הרד"ק] מגדולי מפרשי התנ"ך כותב החיד"א את המשנה במסכת אבות: "אם אין קמח אין תורה".  

בשבת קודש בה קראו את פרשת זכור, י"א לחודש אדר ה'תקס"ו, בהיותו בגיל שמונים ושלוש נפטר החיד"א לבית עולמו, וכבוד גדול עשו לו במותו. הספידוהו בכל עיר ועיר, וביטלו את כל השחוקים שנוהגים לעשות בחודש אדר. בגופו הטהור לא נתנו לגעת אלא רק לעשרים וששה תלמידי חכמים שטבלו במוצאי שבת.  

החיד"א הניח אחריו ברכה בדמותם של שמונים ושלושה ספרים [כמניין ימות חייו]. מהידועים שבהם הם ה"ברכי יוסף" - ליקוטים וחידושים על ד' חלקי השולחן ערוך ובסופו קונטרס "שיורי ברכה". "שם הגדולים" סדר יוחסין לגדולי ישראל, דור דור ודורשיו מימות הגאונים עד זמנו. ספר זה מחולק לשני חלקים, חלק א' "מערכת הגדולים" - ובו הוא סוקר את תולדותיהם של גדולי ישראל כאשר כל מקורותיו מספרי הקודש כחיבוריהם ושו"ת. חלק ב' "מערכת הספרים" ובו הוא סוקר את ספרי הגדולים. בספר זה החיד"א חושף את בקיאותו וגאונותו הרבה. את בקיאותו - שכן יש שם ציטוטים מספרים לאלפים. את גאונותו - שכן הוא מחשבן על פי תאריכי התשובות את זמניהם של גדולי הדור. בספר זה מרבה החיד"א להשיג על חיבורים אחדים שכתבו טעויות שונות בביוגרפיה של גדולי ישראל.

החיד"א נקבר בחוץ לארץ, ולפני כמה עשורים העלוהו לארץ ישראל שם נטמן בהר המנוחות שבירושלים.