רבי אברהם שלמה זלמן צורף ז"ל, נולד בי"ט באלול תקמ"ו בעיר קדיאן שבמחוז ליטא, לאביו רבי יעקב. עוד בילדותו, כשלמד תורה עם תלמידי הגר"א קיננה בו השאיפה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל.  ואכן, בגיל 25, בהיותו אברך צעיר החליט רבי אברהם להיענות לקריאתם של תלמידי הגר"א זצ"ל, שארגנו עלייה לארץ הקודש על פי מצוות רבם, המכונה "עליית תלמידי הגר"א", ואשר, למעשה, היתה העלייה הראשונה של יהודים לארץ ישראל שהיוותה את הבסיס ליישוב יהודי בארץ. מטרתם הייתה ברורה, קירוב הגאולה על-ידי אתערותא דלתתא – התעוררות של עם ישראל מלמטה, שתביא אתערותא דלעילא – סיוע אלוקי שישלים את הגאולה.

רבי אברהם נטל את אשתו ושלושת ילדיו הרכים, ויצאו לדרך ארוכה שנמשכה כשנה. בשנה זו נדדו רבי אברהם ומשפחתו בין ארצות רבות ביניהם קושטא. בקושטא, עשה רבי אברהם תחנת ביניים והתגורר בה כשנה, שם למד את מלאכת הצורפות בכדי שיוכל להתפרנס ממנה בעתיד בארץ ישראל ולא יצטרך ליהנות מן הצדקה. מכאן, יש מסיקים, אומץ לו השם צורף, עקב עיסוקו במלאכת הצורפות.

בשנת תקע"ב, ביום הושענא רבא, הגיעה משפחת צורף לחופי ארץ ישראל. בתחילה הם פנו לעיר עכו, שם התיישבו במשך כשנה. לאחר מכן, עקרו לעיר צפת והצטרפו לתלמידי הגר"א (הפרושים) שהיו במקום. כמו כן, בעיר צפת פתח רבי אברהם את חנותו הראשונה בעסק הצורפות, וכן, שינה את לבושו ולמד את השפה המקומית על מנת להשתלב בהווי המקום.

בשנת תקע"ד, כשנתיים לאחר שעקר לצפת, פרצה מגיפה בגליל, ובעקבות כך החליט רבי אברהם לעקור לירושלים והצטרף לעליית הפרושים בראשות הגאון רבי מנחם מנדל משקלוב זצ"ל.

באותה עת, הוצרו צעדיהם של האשכנזים בעת בואם להיכנס לירושלים בשל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. החוב נבע בשל חוסר באמצעים כספיים, לבניית בית הכנסת רבי יהודה החסיד. אנשי העדה דאז נאלצו ללוות כסף מאת ערביי המקום, אך לא הצליחו לעמוד בפירעון התשלומים. האשכנזים נעלמו מירושלים בעקבות החוב שהשתרג על צווארם, והמקום הפך לחורבה.

צורף, שקיבל מידע מוקדם על המצב הביוגראפי, נכנס איפוא עם משפחתו לעיר כיוצאי ספרד.

בבואו לירושלים, פתח את חנותו השנייה במספר בעסקי הצורפות, כמו כן הוא ניהל את כולל הפרושים יחד עם רבי מנחם מנדל משקלוב. אט אט הפך רבי אברהם לאחד מראשי העדה הפרושית בירושלים, הן בזכות גדלותו בתורה, והן בזכות כישוריו המעשיים.

מעבר להיותו אחד הנחשונים במלאכת כפיים, רבי אברהם היה גם מהראשונים שדרש מיהודי בעיר לעסוק במלאכה, על מנת שלא להכביד על כספי "החלוקה".

היישוב האשכנזי בירושלים הלך וגדל ולכן קם הצורך לבית כנסת משלהם. באופן טבעי, המקום הראשון בו נתנו עיניהם אנשי העדה היא חורבת רבי יהודה החסיד שנבנתה כמאה שנים לפני כן, לקהילת האשכנזים שהייתה במקום. בשלב זה, עדיין סרבו הנושים הערביים להשכיר את המקום לאנשי הקהילה האשכנזית, בגין החוב המצטבר שמעולם לא שולם.

רבי אברהם שלמה זלמן החליט להיכנס לעובי הקורה, ונשלח לקהיר. שם, הצליח רבי אברהם לשכנע את המושל מוחמד עלי ששלט אז בארץ, שהחוב הישן אינו חל על אנשי העדה האשכנזית של היום, והתושבים החדשים אף אינם צאצאיהם של הנוטשים הלווים. דבריו חלחלו ומצאו מסילות בלב המושל, ואכן החורבה עברה לבעלות העדה האשכנזית ושוקמה.

גם השיקום נעשה בעזרתו של רבי אברהם, ששכנע את השר משה מונטיפיורי בנחיצותה של החורבה לעדה, ואכן, בסופו של דבר תרם השר את כספי השיקום בשיתוף משפחת רוטשילד.

הצלחתו של רבי אברהם בעניין החורבה, הייתה לצנינים בקרב ערביי המקום, ויותר מכל, בקרב בעלי החוב והם חיפשו כל דרך על מנת להתנקם בו.

פעמיים ניסו להתנקש בחייו של רבי אברהם. בפעם הראשונה נשלח יורה שהחטיא את המטרה, ובמנוסתו נפל לבור מים וטבע. אולם, הערבים לא התייאשו.

בפעם השנייה, הוא הוכה במכת חרב בראשו כאשר היה בדרכו להתפלל ותיקין. הוא נפל, ואיבד את הכרתו. שלושה חודשים לאחר מכן,  בי"ט אלול תרי"א נפח רבי אברהם את נשמתו והפך לקרבן הראשון של הטרור הערבי בישראל.

רבי אברהם נטמן סמוך לקבר זכריה הנביא, אולם, מקום קבורתו כיום אינו ידוע, כיון שהירדנים חיללו את קברו יחד עם כל הקברים באזור יד אבשלום.

נכדו, הוא הרב יואל משה סלומון, שהיה ממייסדי פתח תקווה.