באזור המדברי של מרוקו בלב מדבר סהרה הגדול שוכן מחוז תאפיללת, אזור זה שמו יצא לתהילה בקרב יהודי העולם בזכות רבנים ידועי שם שעמדו בו.

גדולתו של מחוז זה החלה עם גזירת גרוש יהודי ספרד, רבים מהיהודים שגורשו מספרד פנו לתור להם מנוחה במדינות צפון אפריקה וחלקם התיישבו במרוקו. בין המשפחות היהודיות שגורשו מגרנדה הייתה משפחת אלבז, יחד עם עוד משפחות יהודיות יצאו בני משפחת אלבז לגלות כשמכל רכושם הרב הם נוטלים עמם מעט אריגים ובדים, ספרי קודש וספרי תורה.

דיונות חול במדבר סהרה	צלם

המגורשים עשו את דרכם לכיוון ערי החוף של צפון אפריקה ועצרו לראשונה בחוף ליליה, לאחר חניה קצרה הצטרפו בני המשפחה לשיירה גדולה של גולים ששמה פעמיה דרומה במטרה להגיע אל הערים פאס וספרו בהן היו קהילות יהודית גדולות.

בדרכה חנתה השיירה בעיר דבדו שם צוידו על ידי היהודים המקומיים בכל הנדרש להם על מנת להמשיך במסע וחנייה נוספת עשתה השיירה בעיר תאזה, משם המשכו בדרכם לעיר ספרו ששכנה למרגלות הרי האטלס.

הקהילה היהודית שבספרו קיבלה את אחיה הגולים במאור פנים, לאחר מספר ימים כאשר ראו הגולים כי הגיעו אל המנוחה והנחלה החליטו להשתקע בעיר, העיר ספרו הייתה מרכז מסחרי חשוב באזור, יהודי העיר היו קונים סחורה מאחיהם שבפאס ומוכרים אותה לערביי הסביבה, יהודי העיר התפרנסו בכבוד והעיר הייתה מלאה בחכמים וסופרים שישבו ועסקו בתורה יום וליל, בשל תלמידי החכמים הרבים שהיו מצויים בה זכתה העיר ספרו לכינוי 'ירושלים הקטנה' בפי יהודי מרוקו.

למרות המנוחה הגשמית שמצאו גולי ספרד בעיר ספרו החלו להתעורר מחלוקות בינם לבין היהודים ותיקי המקום, מנהגי יהודי ספרד היו שונים ממנהגי יהודי מרוקו וויכוחים רבים התעוררו בין הגולים ליושבי המקום כיצד יש לנהוג, המחלוקת העיקרית נסובה אודות מנהגם שונים בבדיקתי השחיטה של יהודי ספרד שלא היו מחמירים בה כיהודי מרוקו, המרוקאים היו מקפידים לאחר השחיטה לנפח את הריאות ולבודקה במים על מנת לוודא שאין בהם נקב כלל, והיה ונמצא נקב ולו הקטן ביותר בריאה הוטרפה השחיטה, הספרדים לעומתם לא הקפידו כל כך על מנהג זה והיו מקלים יותר בבדיקה, מנהגם של הספרדים לא התקבל בפאס בברכה ועורר את אש המחלוקת בין הגולים הספרדים ליהודים המקומיים.

כאשר ראו הגולים כי המחלוקות עם המקומיים לא פוסקות קמו חלקם ונטלו בשנית את מקל הנדודים על מנת לתור להם נחלה אחרת בדרום מרוקו, בני משפחת אלבז לא הצטרפו לקבוצה זו ונותרו בספרו, כעבור חודשים מספר שבהם המשיכו הויכוחים והמחלוקות הגיעו לספרו שלוחים מבני אותה קבוצה שיצאה דרומה ובפיהם בשורה כי נמצא מקום מנוחה בחבל תאפיללת, השלוחים הפליאו בסיפוריהם אודות טיב המקום ושכנעו את שארית גולי ספרד שנותרו בספרו להצטרף אליהם ולעבור לתאפיללת, רבים מהגולים השתכנעו ופנו לתאפיללת ובתוכם כמה מבני משפחת אלבז, שאר בני המשפחה נותרו בספרו וגם שם בניהם נודעו לשם ולתהילה בעולם היהודי.

צאצא של משפחה זו היה רבי שמואל אלבז שבשל מעשה נס שהיה עימו שונה שם משפחתו לאבוחצירא, רבי שמואל נולד בירושלים וגדל בה, לאחר מכן עבר לצפת שם למד תורה מפי רבי חיים ויטאל שהיה תלמידו של האר"י, לאחר זמן מה פנה רבי שמואל יחד עם רבו לדמשק שבסוריה שם נפטר ונטמן.

מעשה הנס שבשלו שונה שם המשפחה היה בעת שרצה רבי שמואל לנסוע מהעיר אינסטנבול שבטורקיה לנמל יפו, המסורת מספרת כי רבי שמואל פרס מחצלת על גבי המים והפליג על גבה את כל הדרך, לאחר מעשה זה שונה שם המשפחה לאבוחצירא שפירושו אבי המחצלת.

בשנת תקס"ו נולד בעיר ריצאני שבמחוז תאפיללת צאצאו של רבי שמואל אלבז - רבי יעקב אבוחצירא ה'אביר יעקב', אביו רבי מסעוד היה תלמיד חכם ואב בית דין בתאפיללת ואצלו למד רבי יעקב תורה, כשבגר רבי יעקב החל להנהיג את קהילת תאפיללת והיה אהוב על צאן עדתו, חמש פעמים ניסה רבי יעקב לעלות לארץ ישראל ובני עדתו מנעו ממנו לקיים את רצונו ולא הסכימו כי יעזבם, בניסיון השישי הצליח רבי יעקב להיפרד מיהודי המקום תוך שהוא מבטיח להם כי הוא מותיר אחריו את בנו רבי מסעוד על מנת שימלא את מקומו ויצא לדרכו לארץ ישראל, בדרך מסעו עבר רבי יעקב באלג'יריה, תוניסיה ולוב וביום י"ז בטבת תר"מ הגיע לעיר דמנהור שבמצרים, שלשה ימים אחרי הגיעו לדמנהור ביום כ' בטבת נפטר רבי יעקב ונטמן במקום.

בנו של רבי יעקב – רבי מסעוד שהחל מנהיג את יהודי תאפיללת לאחר עזיבת אביו היה גדול בתרה וכונה בפי יהודי מרוקו 'סבא דמשפטים', רבי מסעוד היה אביו של רבי ישראל אבוחצירא – ה'בבא סאלי' שעלה לארץ ישראל וישב בנתיבות.

האוהל על קבר הבבא סאלי בנתיבות	צלם

רבי מסעוד נפטר ביום י"ב באייר שנת תרס"ח ונטמן בריצאני שם מצוי קברו עד היום.

לאחר פטירתו של רבי מסעוד החל מנהיג את העדה בתאפיללת בנו הבכור רבי דוד, רבי דוד היה פרוש מהוויות העולם הזה ומלאכת ההנהגה הקשתה עליו את דרכו בעבודת ה', על כן לאחר שנה מהתמנותו כמנהיג הקהילה פרש רבי דוד מההנהגה וחילק את תפקידיו בקרב משפחתו, דודו רבי יצחק קיבל על עצמו את הניהול הגשמי של הישיבה, בן דודו רבי אליהו נטל את תפקיד המגשר בין הקהילה היהודית לממשל המקומי ואילו את ראשות הישיבה קיבל אחיו הצעיר רבי ישראל – ה'בבא סאלי' שהיה אז בן ח"י שנים בלבד.

לאחר שפרש מתפקידיו הסתגר רבי דוד בעליית ביתו ועסק שם בלימוד תורה בהתבודדות תוך סיגופים ותעניות.

בשנת תרע"ז פלשו כוחות הצבא הצרפתי למרוקו והערבים תחת הנהגתו של מולאי מוחמד בן קאסם הניפו את נס המרד, לאחר זמן מה נסוגו הצרפתים ומולאי מוחמד שהרג את משפחת המלוכה המרוקנית המליך את עצמו על הארץ, לאחר שתפס את שלטונו בשנת תר"פ הוציא מוחמד גזירה להרוג את כל יהודי מרוקו באשמה כי הם סייעו לצרפתים, ביום שבת קודש בתאריך י"ד בכסלו שנת תר"פ אספו החיילים את כל יהודי האזור אל הככר המרכזית על מנת להורגם, רבי דוד החל מתפלל לביטול הגזירה ואמר כי הוא ימות תחת כל היהודים, בינתיים לחצו יועציו של מוחמד כי יבטל את הגזירה ויהרוג רק את מנהיגי היהודים וזאת על מנת שיוכלו להטיל מיסים על היהודים ולהתעשר מכך, מולאי מוחמד השתכנע והורה להרוג רק את רבי דוד יחד עם עשירי הקהילה - רבי יצחק בן שמחון ובנו דוד, הי"ד.

מולאי מוחמד הורה לקחת את האסורים למחנה צבאי סמוך שם הכניסו אותם לתוך קנה של תותח שמתוכו ירו פגז.

לאחר הריגתו של רבי דוד עיכבו הערבים את מסירת גופתו ליהודים ובמקביל אסר מוחמד על היהודים להתאבל עליו, שומרים שהוצבו במלאח היהודי אכפו הוראה זו והיהודים נאלצו לנצור את כאבם בליבם, רק לאחר מספר ימים שוחררה הגופה והובאה לקבר ישראל בלוויה צנועה תחת עינם הפקוחה של חיילי מוחמד שהשגיחו שאף אחד מנוכחים לא יזיל דמעה.