15 מדרגות, אולי על משקל 15 המעלות שהיו בבית המקדש, זה כל מה שמפריד בינך ובין ירושלים של לפני 1939 שנים. 15 מדרגות צרות, המוליכות אותך ממפלס הרחוב של היום, מסמטה צרה הצמודה לבניין הנישא של ישיבת הכותל אל סמטת הרחוב ההוא, הרחוב עליו הלכו כהנים לעבודתם, לוויים לדוכנם וישראלים למעמדם, אל הרחוב ההוא שספג אל קרבו מריח הקטורת, ומניחוח הקורבנות, מאור השואבה ומקול הדלתות, אל הרחוב ההוא שהיה חבוי במשך אלף ותשע מאות שנים מעין רואה, עד שחשפו אותו צאצאי העם אשר גורש ממנו ביום מר ונמהר זה.

עוד בדרך לשם, עת צעדנו אל מול חומות ירושלים במסלול החנויות של ממילא. כאשר מולנו לובשים חדש וישן שלמת מלט ובטון, חורבות עולם מחדשות ימיהן כבראשונה. על אבנים ואדמה שנותרו שוממין מבעליהם במשך מאות בשנים, עליהן צעדו בראש מושפל אחרוני יהודיה של ירושלים ההיא, עליהן צעדו בלב הומה בודדים וקבוצות ובפיהם תפילה לירושלים, הודיה לבורא עולם ורינה לבניין עיר תפארה. על אבנים ואדמה המתנערות מאפרן, וקול בנייך – בונייך נשמע בהם שוב ברמה.

חדש עם ישן, רחוב השוק העתידי של ירושלים בממילא	צלם

יכולנו כבר לחוש, ואפי' לשמוע, את שקשוק המטבעות, את פעיית הבהמות, את המיית היונים ואת פכפוך הקנקנים. בין הקשתות ההדורות, אשר משמשות באופן זמני חנויות לממכר מצורים שונים, כאשר יעודן האמיתי ברור, לספק לכל יהודי שיצעד בדיוק במקום הזה את כל הדרוש כדי לבוא לעלות וליראות את פני האדון – ה', במקום אשר יבחר במהרה בימינו, אמן.

הגאון רבי איסר זלמן מלצר קידש לעצמו יום חג בעת אשר ראה פועלים מתקינים צינור מים חדש את מערבה של ירושלים – שכונת בית וגן דהיום, הוא ראה בכך את התגשמות הנבואה של בניין ירושלים. רבי עקיבא לא זכה אפי' לכך, אך שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, שועל שסימל בעיניו את התקיימות הנבואה של 'שועלים הלכו בו', היה בעיניו כמבשר נבואת התקומה. ומשהתקיימה נבואתו של אוריה בודאי תתקיים נבואתו של זכריה, 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים'. מילים שעד לפני כמאה שנים היו בגדר של דמיון רחוק טמיר ונעלם, והיום ניצבים לפנינו בהתגשמותם הפשוטה במלוא הדרם.

גם בעת שירדנו אל מפלס הרחוב של ירושלים ההיא, לא שיערנו בנפשנו איזה הלם ריגשי מצפה לנו במעבה האדמה. בעוד מעלינו עמלים בחורי ישיבה בתורתם של ראשונים, אנו צועדים ברטט על אותם אבני רחוב וסיפי בתים עליהם צעדו ובהם עברו אותם קדמונים.

שכונה שלימה, בית ועוד בית, מרפסת עמודים ושטיחי פסיפס, כלי אדמה ומשקולות, שסתומי בקבוקים וקנקני שמן, חיים וניצבים למולך בדיוק כפי שאחזום בעליהם, אלו שעוד זכו להשתמש בהם בצילו של הבית הגדול והנישא עליו נקרא שמו ית'.

העשירהו משלך. חצר העמודים ורצפת המשושים הנדירה	צלם

בשכונה הזו גרו הכהנים, כך קבעו הארכיאולוגים שעמלו קשות לחשוף את המימצאים המדהימים. מקוואות הטהרה הצמודות כמעט לכל חדר מגורים, מהם קטנות ומהם גדולות, מרשימות יותר ומרשימות פחות, יכולות להעיד בכל מקרה, כי כאן גרו יהודים ששמרו על טהרתן בכל עת. אלו יכולים אכן להיות כהנים אשר נצרכו להיות זמינים בכל עת הקראם אל הקודש. אלו יכולים היו להיות חברים אשר אכלו חוליהן בטהרה, אך גם כל יהודי ירושלמי בעת ההיא, היה נזקק לשמור על עצמו בטהרה תמידית, מפאת רוב בשר זבח השלמים אשר נזקקו לאוכלו בדחיפות בתוך זמנו.

מפלס אחר מפלס, אתה מהלך בתוך עיר קדומה, והמחשבות משתוללות בטירוף. פה חיו אנשים בתוך כל מה שאנחנו משתוקקים ומתפללים אליו זה כמעט אלפיים שנה. כאן צעדו התנאים, ראשי הסנהדראות, כאן נפסקו הלכות המשנה, על סמטאות אלו בדיוק נאמר: מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, והו, כמה נשגב היה מראיהן בליל הפסח עם ריבוא ריבואות של יהודים יושבים וצולים את פסחיהם בין הבתים ושירת ההלל בפיהם.

חיטובי אבן ותחריטי סטוקו ברמת גימור מדהימה	צלם

אנחנו מביטים בבית המידות המפואר, ששרידים ממנו נשתמרו להפליא תחת המפולת ושכבת השריפה, שטיחי פסיפס עדינים מדוייקים ומפוארים. עמודי אבן נישאים בגימור עדכני המתאים לכל תקופה, חיטובי אבן עדינים מדהימים ביופיים ובדיוקם. חדר אירוח רחב ידיים הצופה אל מול פני הר-הבית, מקוה רחצה גדול ומפואר בחזיתו רצפת פסיפס עדינה הנועדה לספיגה מהירה של המים לבל ילכלכו את הבית, ועוד מקוה קטנה – פרטית אולי, שבחדר המבוא אליה ספסל קטן אשר היושב בו צפה ישירות אל גשר הכהנים שהוליך אל העיר העליונה והגן עליהם מטומאת התהום.

העינים מביטות, הלב הולם, והמחשבה מובילה אותך ישירות אל תיאורי הגמרא. מי היה גר בבית הזה ? אחד התנאים, אולי אפי' רבן של ישראל רבי יוחנן בן זכאי. אולי במקוה זו טבל רבי צדוק הכהן את גופו הצנום מארבעים שנות תענית. ואולי זהו בכלל ביתו של הכהן הגדול עליו ציוותה אותנו התורה: העשירהו משלך.

חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש יין	צלם

 
המילים נכתבות, אבל איה הסופר שיוכל לדובב את האבנים הדוממות, אילו הן יכלו לדבר, הן היו מובילות אותנו הרחק הרחק. אל הכדים המלאים בלוגי השמן למנחות, אשר פקוקים היטב לבל יפסלו בלינה, אל המשקולות המדוייקות בהם מדדו את עשרוני הסולת למנחה, שלושה לפר שניים לאיל ועשרון עשרון לכבש האחד, עולה ריח ניחוח. אל קול התורה, וגם אל הזעקה, אותה זעקה אילמת המהדהדת בין החדרים ההרוסים והשוממים, מהם גורש אולי בר-קמצא לשליחותו ההרסנית ברומא, אותה זעקה הקוראת לנו: אחים אתם, בנים לה' אלוקיכם, דעו כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

לא נשלים סקירה זו בלי הסברו המופלא של כ"ק האדמו"ר בעל 'שפע חיים' מצאנז זיע"א, על השאלה מדוע החל מחצי היום של תשעה באב מתרופפים דיני האבלות, והלא דוקא אז התחיל החורבן. וכה אמר: אין אנו מתאבלים על עצים ואבנים שנפלו ונשרפו, אלו כלו ונחרבו אמנם החל מחצי היום והלאה. אנו מתאבלים על סילוק השכינה – סילוק שאיפשר את המציאות של חורבן. ובשביל להדגיש נקודה זו, אנו מרופפים בדוקא את דיני האבלות בעת אשר נשרפו העצים והאבנים. להראות שכל מעיינינו אינם בעצם הבניין אלא בהבטחה הנלווית אליו: ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

ירושלים של מטה - פרק ב' - המקוה הפלאית
ירושלים של מטה - פרק ג' - משיפול ויבנה
ירושלים של מטה - פרק ד' - הבית השלישי
ירושלים של מטה - פרק ה' - התקוה והסוף

---

הרובע ההרודיאני, מוזיאון וואהל לארכיאולוגיה. רחוב הקראים 1, הרובע היהודי בעיר העתיקה - ירושלים.