מסופר בגמרא: בימי רבי שמואל בר נחמני התלבטו בני דורו בשתי בעיות: רעב ומות, ולא ידעו מה לעשות, כלומר, על איזו מהן לעמוד בתפילה ותחנונים - כי על שתים ידעו שאי אפשי שיעמדו בתפילה. ובאו לכלל החלטה שעליהם לבקש מה' שיסיר את אימת המוות המרחפת מעל לראשם ואילו עם חרפת הרעב יצליחו איכשהו להתמודד ולסבול. אבל רבי שמואל בר נחמני אמר להם היפך ממה שחשבו - שינצלו את כח תפילתם עבור ביטול גזירת הרעב וכיון שתתבטל זו מהם כבר תחלוף מהם גם גזרת המות, לפי שכאשר מעניק הבורא שובע – בודאי לאנשים חיים מעניק הוא מתנה זו (תענית דף ח ע"ב). ומכאן נובע הפתגם: מאן דיהיב מזוני - יהיב חיי!

ביטוי מעניין לפתגם זה מובע בסיפור החסידי. יהודי שחלה ונפל למשכב הגיע עד לשערי מות. נחפזו קרוביו וידידיו לפתחי צדיקי הדור ולדאבונם נענו כי ננעלו שערי רחמים ואין לאל ידם להושיע. בהיותם משחרים פני כל צדיקי הדור הגיעו גם אל הרה"ק מקאריץ שלתדהמתם איחל בחום ובירכו לחולה באריכות ימים ושנים מתוך בריאות. המה ראו כן תמהו, כיצד זה איחל בשופי בעוד שאר הקדושים ייאשום זה מכבר. הסביר הוא עצמו, אמת ויציב שכאשר ראו הצדיקים כן הוא, כי באמת ננעלו בפניו שערי חיים ולא היה זה ראוי להתקיים בעולם. אולם אני, בראותי שאין דרך לפתוח בפניו שער להוסיף לו שנות חיים, פניתי לי איפה מאותו שער אל שערי פרנסה טובה, ואכן הצלחתי להעתיר בעדו ולהמשיך לו מזונות, ומכיון שכך ידעתי שאף חייו הוענקו לו מחדש, שהרי מאן דיהיב מזוני – יהיב חיי! וכיון שנגזרה עליו גזרה טובה זו, מובטח לו שהוא בן העולם הזה "דכי יהיב רחמנא שובעא - לחיי הוא דיהיב".

בפרשתנו מתארת התורה את ביאת אברהם אבינו ושרה אמנו למצרים מפאת כובד הרעב שבארץ כנען. טרם כניסתו למצרים תינה את צערו בפני אשתו על חששו המוחשי שמא יקחוה המצרים אל פרעה ואז – בכדי שלא ישא פרעה אשת איש יקפדו את חייו שלו. ובכן – ביקש הוא מאשתו (פרק יב פסוק יג) "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ (יתנו לי מתנות. רש"י) וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ".

והדברים תמוהים עד למאד, בשעה שכל יתרת חייו מוטלת בספק מפחד המצריים רשעי הלב, זוהי העת והזמן לתכנן ולחשוב אודות מתנות שהוא אמור לקבל, ולא רק זו אלא שעוד מצא לנכון להקדימן טרם יאמר "וחיתה נפשי"?!

אמנם, הוא אשר אמרנו, בראותו שסכנת מות מרחפת על ראשו ביקש משרה אשתו שתאמר כי אחיה הוא, כתוצאה מכך בודאי יעניקוהו כל הצטרכויותיו, מאכל ומשתה ומתנות יקרות, בגין היותו גיס המלך, וכאשר ישיג זאת, הרי שממילא יזכה גם ל"וחיתה נפשי".