פרשת שבוע
תורת היחסיות
אין המעשה נמדד רק ביחס לגופו אלא ביחס למה שסובב את האדם וממלאו בתחושות ובהרגשים שונים
אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה; שאול באחת ועלתה לו [שאול נכשל בעבירה אחת ועלתה לו לרעה, לקונסו מיתה, לבטל מלכותו. רש"י]. דוד [נכשל] בשתים, ולא עלתה לו [לרעה] (יומא כב ע"ב).
מאמרו של רב הונא מעלה תמיהה רבתי, וכי משוא פנים יש בדבר?! כיצד יתכן ששאול המלך אשר לא חטָא כי אם חֵטא אחד בודד וכבר הפסיד מלכותו וחייו, לעומת דוד המלך שבשתים נכשל ועדיין לא מצאנו שהפסיד מזה מאום?
כיוצא בו נתמה לאידך גיסא, אף בדברי הגמרא (יבמות קכא ע"ב) הלומדת מהפסוק "וסביביו נשערה מאד" שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וכי מפני שהשלים זה נפשו יתר על חבירו, ענוש יענש?! הלא לכאורה מסתבר יותר להתחשב עמו ולא להענישו?
וכבר הקשה כן רבינו חיים ן' עטר והשיב "והטעם הוא, לצד כי שאול טבעו מזוג, ודוד טבעו חם, כאומרו (שמואל א טז יב) "והוא אדמוני", וה' דן את האדם כפי הרכבתו. כי מי שגובר בו יסוד האש, עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות" (אור החיים, בראשית, פרק מט פסוק ה). כלומר, משקל המצוות והעבירות אינו מוחלט, אלא שבכל אדם ואדם משקלם שונה, על פי נתוני אישיותו, מידותיו, תכונותיו וסביבתו, ועוד כהנה נסיבות העשויות ועלולות להשפיע על שיקול דעתו והחלטותיו.
למעשה, אין לך כמעט דבר בעולם שאינו נתון לבחינה ובדיקה מחודשת על רקע מכלול תכונות האדם, לא רק ביחס אליו עצמו, אלא אפילו ביחס אל הסובב אותו. ניטול לדוגמא תלמיד שציונו במבחן גמרא הוא 85%, האם ציון זה נחשב כהישג שיש לתגמלו עליו או שמא אף נלקהו ונייסרהו בדברים על תוצאה זו? מובן מאליו, שאם מדובר בתלמיד כשרוני שמוחו כבור סוד שאינו מאבד טיפה - נעמידהו לדין על תוצאה שכזו שאין לה כל הסבר אלא אם כן התמיד בעצלות, ואילו חבירו שכל אחוז בודד בא לו ביגיעת נפש ובשר, ודאי וודאי שנעלהו על נס, לומר כזה ראה וקדש, שהרי תוצאה שכזו מעידה על גודל יגיעתו וטרחתו.
כיוצא בזה נביט גם אלא בעל הממון. האם נאמר שמי שיש בידו סכום של מיליון דולר הינו עשיר ומאושר? אין ספק שעלינו להתבונן מה היתה דרכו עדי הגיעו אל סכום זה. אם מדובר באדם שלא היה בידו מאום והנה העפיל והשיג סכום כה גדול - עשיר הוא, אולם אם היה בידו סכום של מיליארד ועתה תוך כדי גלישתו כלפי מטה אוחז הוא במיליון בודד, אזי רע ומר גורלו.
לאור דברים אלו נוכל להבין את פחדו של לוט. כאשר האיצו בו המלאכים - טרם הפכם את חמשת ערי סדום, שימלט אל אברהם אבינו, טען בפניהם (פרק יט פסוק יט) "וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי". ביאר רש"י את סירובו של לוט לברוח ולהסתתר בצילו של אברהם, שכן "כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע". כלומר, לא מצוותיו או עבירותיו בפועל הן שיקבעו את עתידו, אלא האור בהן יוצגו מעשיו - על פיו ייקבע מה יהא בסופו. על כן חשש ובצדק חשש להיות סמוך לצדיק הדור בעת אשר כזו.
ולא לחינם אמר כן, שהרי מוצאים אנו אצל האשה הצרפית שנתארח אצלה אליהו הנביא ובו בזמן מת בנה. פתחה ואמרה לאליהו (מ"א יז) "כי באת אלי להזכיר את עוני", כלומר, עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עַמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי, לפי מעשיך אני רשעה, לכן חשש לוט בצדק. וכל כך היתה טענתו נכונה, עד שרואים אנו שנתקבלה בקשתו בפני הבורא והסכים להציל בגין כך את העיר צוער, לבלתי תחרב.
ובזה נוכל להבין היטב את מאמר חכמינו "לפום צערא אגרא", כי אין המעשה נמדד רק ביחס לגופו אלא ביחס למה שסובב את האדם וממלאו בתחושות ובהרגשים שונים.