פרשת שבוע
אהבת התוכחה
תניא, רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, אוהב את התוכחות. שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם.
מסופר בפי חסידים על בעל 'שפת אמת' מגור, שבהיותו ילד למד פעם עם חברו כל הלילה בהתמדה, ורק לפנות בוקר שכב לישון, והיה ישן עד מאוחר מן הרגיל. נכנס אצלו סבו, בעל ה'חידושי הרי"ם', והטיף לו שעה ארוכה דברי תוכחה ומוסר, על אשר הוא מרבה בשינה ואינו משכים לקום וללמוד תורה. השפ"א הקשיב לדברי המוסר הקשים בתשומת לב מרובה ולא הפסיקו אפילו במלה אחת כדי להתנצל ולהצטדק.
חברו שהיה באותו מעמד השתומם מאד, ולאחר מכן שאלהו: היתכן? מדוע החרשת ולא אמרת לסבך כי היית ער כל הלילה ולמדת תורה? השיב לו בעל השפ"א: לא רציתי להפסיק את סבא באמצע דבריו, למען אשמע מפיו עוד דברי מוסר... ובדברו נטל חומש, דיפדף בו והראה לחברו את הפסוקים בפרשת מטות אודות תוכחתו של משה רבינו ותשובתם של בני ראובן וגד.
"אם מלכתחילה" - אמר, "היה בדעתם של בני גד ובני ראובן לעבור את הירדן ולהחלץ למלחמה, הרי היה להם לומר זאת מיד כשהתחיל להטיף להם מוסר ולא להמתין עד אשר יסיים את תוכחתו הגדולה שהיתה מלאה ביטויים חריפים ביותר: "תרבות אנשים חטאים", "כי תשובון מאחריו ושחתם לכל העם הזה" ועוד כהנה, אלא אין זאת כי חבל היה להם להפסיק את משה רבם, כי רצו להוסיף ולשמוע ממנו דברי מוסר".
ומדוע באמת נהגו כן? מוצאים אנו לחכמינו שאמרו: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב". תניא, רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, אוהב את התוכחות, שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם ורעה מסתלקת מן העולם.
אבל כיצד ישכנע אדם את עצמו שהתוכחה טובה היא? ביאר ה'שפת אמת' (פרשת דברים, שנת תרמ"ב): וזה עיקר פירוש 'אוהב את התוכחות', להאמין כי הוא מאהבה. כשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא, מקבלין התוכחה.
כלומר, עצם הידיעה שמי שהוכיחני אוהב אותי, מעניק לאדם את אפשרות קבלת התוכחה בהבנה, באופן שנופלים הדברים על לב שומע ופועלים את פעולתם בשינוי לטובה.
ונכונים הם הדברים בכל מצב ולכל ענין, אולם אצל בני גד וראובן, שכאמור התנחלו מחוץ לארץ ישראל, יתכן שיש סיבה נוספת לכך שלא הפסיקו את משה רבינו בדבריו, אלא סבלו תוכחתו בדומיה ואהבה. שכתב רבינו יהודה החסיד (ספר חסידים, סימן לב): "וכל איש שאוהב את הצדקות; אוהב את התוכחות; אוהב את גמילות חסדים; מכניס אורחים ומתפלל תפלתו בכוונה, אפילו דירתו בחו"ל, אינו רואה דין חיבוט הקבר. ואפילו דינה של גיהנם אינו רואה".
משמע כאן שהדר בחוץ לארץ יותר יש לו לחשוש מן הדר בארץ ישראל, אבל על ידי אהבת התוכחה חוסך הוא אף זאת, אם כן מובן היטב עד כמה היו צריכים להנהגתם זו, לא רק לקבל תוכחה אלא אף לאהוב אותה, שבזה יוטב להם בכל העתים לטוב להם כל הימים.