שאלה - לכאורה תמוהה עד מאד, מציבה המשנה בפני הלומד (אבות פרק ה משנה יט). אחר הבאת מספר הבדלים בין תלמידי אברהם אבינו לאלו של בלעם הרשע שואלת המשנה "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע"? ומתרצת "תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא ... אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה), ואתה אלקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך".

והדברים טעונים ביאור: וכי רק בתוצאה של שכר ועונש יש הבדל ביניהם? הלא כל מהותם והנהגתם שונה תכלית שינוי, וכיצד זה נוכל להבין את רצון התנא שבמשנה לעמוד על הבדל שמעצמו הוא מזדעק ועומד?!

ידוע  ומפורסם הוא כי רוב רובן של תרי"ג המצוות דברים הנוגעים למעשה הן, לאו דווקא למחשבה, וכמעט אין לך מצוה התלויה במחשבה אלא מצוות בודדות כמו אמונה בה', או מאידך גיסא הודאה בע"ז. ברם, אף שאין מהות המצווה מחשבה, עם כל זה, כל המצוות שבמעשה יש לצרף אליהן את המחשבה והרגש הלב. כך שנינו בגמרא (נזיר דף כג ע"א): אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן; אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה - "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשום אכילה גסה - "ופושעים יכשלו בם".

נמצינו למדים שהיו שניהם עוסקים בעשיית מצוה כהלכתה על כל פרטותיה ודקדוקיה, אך לא היו שווים בכוונתה, ומשום כך נבחר האחד מהם להקרא "וצדיקים ילכו בם", בעוד שרעהו שהיה עוסק יחד עמו באותה עשייה נתכנה בשם המשפיל "ופושעים יכשלו בם". וכל כך למה? לפי שעל האיש הישראלי מוטלת החובה לקיים את כל המצוות הכתובות בתורה, אך אל לו לשכוח שיש את התורה אבל מעליה עומד נותן התורה. מוטל עליו לזכור ולא לשכוח מרבון כל העולמים אשר התורה היא יצירתו, 'מעשי ידי אלקים המה', אשר בטובו העניקה ונתנה לישראל עם קרובו.

והנה בידוע שיש אדם המקיים את המצוות כ'מצות אנשים מלומדה', מפני שכך לימדהו אביו או הרגילתו אמו, אך 'ולבם רחק ממני'. הוא פותח את השולחן-ערוך ומתבונן בו להקפיד בחמורה וקלה, לקיים כל סעיף וכל תיבה. הוא יודע להגות כל חוק ולבצעו - אך משום מה [?!] שוכח הוא מתכולת גופו עצמו ובשרו הכוללת את המוח והלב, את השכל והרגש. משום מה כאשר בתורה ומצוותיה עוסק הוא, או אז אין לו אלא את 'כלי המעשה' הגומרים ואף מתחילים. שוכח הוא מן הלב, אינו משתף את השכל, ואילו הרֶגֶשׁ - הרחק ממטחוי קשת רחוק הוא הימנו בעת עוסקו במצוות ה'. בעוד חברו הטוב ממנו - בעוסקו בצורכי הגוף מנותק הוא. אין בו רגש ואין בו התבוננות, כי כל רצונו לסיים חוב המוטל עליו בפרנסת גופו ותו לא. שונה מכך היא העת בה מתעסק הוא במצוות. כל רגע מתבונן הוא ב'ידוע והשכל אותי', לתת לב ולשוב להתקרב אל אביו שבשמים, ולדעת מצוותיו של מי מבצע הוא כעת.

בכך נבין את שאלה המשנה: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע". מפני שהאדם אשר יראה לעינים רואה את שתי הקבוצות המבצעות את כל מצוות ה' על פרטיהם ודקדוקיהם, אבל ה' יראה ללבב האדם ולקרב אליו את החפץ לעבדו בלבב שלם.