פרשת שבוע
מדת הצל
אדם המתהלך מול השמש כל תנועה שעושה נראית מיד למולו על ידי הצל המחקה כל תזוזה שלו. כך גם נוהג הקב"ה כלפי האדם, שאינו נוהג עם האדם ואינו עושה עמו אלא כפי מה שהאדם עצמו עושה.
הרב חיים ברים כ"ו בניסן תשס"ט - 20/04/2009 05:00
מבין הנהגותיו המפורסמות של הקב"ה מצויה "מדה כנגד מדה", הנוהגת כלפי האדם הן לטוב והן לרע. כמו שידוע ההסבר על מאמר דוד המלך עליו השלום "ה' צלך", שהנהגתו דומה לאדם המתהלך מול השמש וכל תנועה שעושה נצפית מיד למולו על ידי הצל המחקה כל תזוזה שלו באופן מושלם. כן נוהג גם הוא יתברך כלפי האדם, שאינו נוהג עם האדם ואינו עושה עמו אלא כפי מה שהאדם עצמו עושה.
מטעם זה מוצאים אנו פעמים רבות שנענשו בהנהגה זו איש פרטי, ציבור, או עַם, כמו המצרים שטבעו את תינוקותיהם של בני ישראל במי היאור - שקעו הם עצמם במצולות ים סוף.
הנהגה זו נוהגת גם בהמנעות ממעשה טוב. כגון מה שמוצאים אנו ביוסף הצדיק, שבגין כך שהתבטא כלפי שר המשקים וביקש הימנו "כי אם זכרתני וכו' והזכרתני", שיזכיר את שמו אצל פרעה לשחררו מכלאו, הראה לו השם יתברך שהרשע ההוא לא זכר כלל ממנו. שמכיון שמנע בטחונו המלא מהבורא יתברך, הראוהו שבטחון שבטח בבשר ודם אין בו שום שווי ותועלת.
והנה אף שידענו שזו דרכו יתברך, עם כל זה עלינו לזכור שאין הנהגת העונש דבר הנהגה שמלכתחילה, אלא משהו שבדיעבד וכברירת מחדל כאשר לא ישית האדם את רבונו לנגד עיניו לשוב אליו בלב שלם.
כי מראש אין פתרון העוון מצוי בענישת האדם, כמו שנאמר "גם ענוש לצדיק לא טוב", קל וחומר כלפיו יתברך שאינו חפץ במות רשע ובעונשו, כי אם בשובו מדרכו וחיה. אלא שאם האדם אינו מתעורר בזמן הנכון לצעוד בדרך המלך - דרך הישר, או אז מגיע העונש אליו, כי תייסרנו רעתו למען שובו. משל לאש בוערת, שאם יתקע אצבעו אל תוכה יתר על כדי שבריר שניה מיד תיכוה, אף אם לא שם לב שבמקום שתקע אצבעו בוערת האש, שכן טבע האש לשרוף. כן גם דרך העוון לגרום רע לעושיה - אם לא יסלק רגליו במהירות מהדרך המצעידה אותו אל עברי פי פחת.
ואכן מצינו באדם הראשון "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה". לומר, התיקון העדיף הוא שדוקא באותו דבר בו נכשל האדם בו גם יתקן את אשר עיוה ופגם.
בפרשתינו (פרק יד ד-ה) נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים". לפי שהמצורע הוא אדם שפגם בכח דיבורו, הוא הכח אשר יש בו עדיפות לאדם על פני כל חי אשר תחת השמים. שהרי בבריאה קיימים ברואים ממין דומם; צומח; חי ומדַבֵּר - הוא האדם העומד בראש כולם וכוחו בפיו, אותו כח שניתן לו למען ידבר בו דיבורים טובים כמו תורה, תפילה ושאר דברי צורך לאדם. אבל מפאת כן שלא ידע לנצור פיו ולשונו אלא הֵרע בדבְּרו דברי איסור, דברי לשון הרע ורכילות, לכן נענש בצרעת ונשתלח חוץ לשלש מחנות.
ומה תקנתו וירפא? מכיון שבהנהגתו פגם בכל הברואים הנחותים ממנו, לכן יקח לטהרתו מכל אחד מהם בכדי להעלותו, להשיבו אל דרגתו כמו שהיה לפני שהאדם גרם לו להשפילו. על כן יקח כלי חרס שהוא ממין הדומם, עץ ארז ואזוב ממין הצומח ושתי צפרים חיות ממין החי ועל הכל יקח את עצמו לשוב בתשובה - שבלא זה לא ירפא מנגעו, ועל ידי ארבעתם גם יחד יצליח לסור מדרכו הרעה ושב ורפא לו ולהם.
מטעם זה מוצאים אנו פעמים רבות שנענשו בהנהגה זו איש פרטי, ציבור, או עַם, כמו המצרים שטבעו את תינוקותיהם של בני ישראל במי היאור - שקעו הם עצמם במצולות ים סוף.
הנהגה זו נוהגת גם בהמנעות ממעשה טוב. כגון מה שמוצאים אנו ביוסף הצדיק, שבגין כך שהתבטא כלפי שר המשקים וביקש הימנו "כי אם זכרתני וכו' והזכרתני", שיזכיר את שמו אצל פרעה לשחררו מכלאו, הראה לו השם יתברך שהרשע ההוא לא זכר כלל ממנו. שמכיון שמנע בטחונו המלא מהבורא יתברך, הראוהו שבטחון שבטח בבשר ודם אין בו שום שווי ותועלת.
והנה אף שידענו שזו דרכו יתברך, עם כל זה עלינו לזכור שאין הנהגת העונש דבר הנהגה שמלכתחילה, אלא משהו שבדיעבד וכברירת מחדל כאשר לא ישית האדם את רבונו לנגד עיניו לשוב אליו בלב שלם.
כי מראש אין פתרון העוון מצוי בענישת האדם, כמו שנאמר "גם ענוש לצדיק לא טוב", קל וחומר כלפיו יתברך שאינו חפץ במות רשע ובעונשו, כי אם בשובו מדרכו וחיה. אלא שאם האדם אינו מתעורר בזמן הנכון לצעוד בדרך המלך - דרך הישר, או אז מגיע העונש אליו, כי תייסרנו רעתו למען שובו. משל לאש בוערת, שאם יתקע אצבעו אל תוכה יתר על כדי שבריר שניה מיד תיכוה, אף אם לא שם לב שבמקום שתקע אצבעו בוערת האש, שכן טבע האש לשרוף. כן גם דרך העוון לגרום רע לעושיה - אם לא יסלק רגליו במהירות מהדרך המצעידה אותו אל עברי פי פחת.
ואכן מצינו באדם הראשון "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה". לומר, התיקון העדיף הוא שדוקא באותו דבר בו נכשל האדם בו גם יתקן את אשר עיוה ופגם.
בפרשתינו (פרק יד ד-ה) נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים". לפי שהמצורע הוא אדם שפגם בכח דיבורו, הוא הכח אשר יש בו עדיפות לאדם על פני כל חי אשר תחת השמים. שהרי בבריאה קיימים ברואים ממין דומם; צומח; חי ומדַבֵּר - הוא האדם העומד בראש כולם וכוחו בפיו, אותו כח שניתן לו למען ידבר בו דיבורים טובים כמו תורה, תפילה ושאר דברי צורך לאדם. אבל מפאת כן שלא ידע לנצור פיו ולשונו אלא הֵרע בדבְּרו דברי איסור, דברי לשון הרע ורכילות, לכן נענש בצרעת ונשתלח חוץ לשלש מחנות.
ומה תקנתו וירפא? מכיון שבהנהגתו פגם בכל הברואים הנחותים ממנו, לכן יקח לטהרתו מכל אחד מהם בכדי להעלותו, להשיבו אל דרגתו כמו שהיה לפני שהאדם גרם לו להשפילו. על כן יקח כלי חרס שהוא ממין הדומם, עץ ארז ואזוב ממין הצומח ושתי צפרים חיות ממין החי ועל הכל יקח את עצמו לשוב בתשובה - שבלא זה לא ירפא מנגעו, ועל ידי ארבעתם גם יחד יצליח לסור מדרכו הרעה ושב ורפא לו ולהם.
