פרק יב פסוק ב "אשה כי תזריע וילדה זכר"

א.

עמדו המפרשים בדקדוק לשון הכתוב שבלידת נקבה נאמר בפסוק ה "ואם נקבה תלד" ובלידת זכר לא נאמר באותה הצורה "אשה כי תלד זכר" או כל נוסח אחר, ומדוע נוספו המילים "כי תזריע".
ולמדו מלשון זו הרבה דרשות, רש"י הביא את דרשת הגמ' בנדה כז: שאפי' נמוח הולד וילדה אותו מחוי כזרע טמאה, ובנדה מ. דרשה הגמ' מכך שטמאה רק אם יצא ממקום שמזרעת ולא אם יצאה דרך הדופן.
דרשה מפורסמת היא דרשת הגמ' שם בדף לא. "מר רבי יצחק אמר רבי אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר", ובנחל קדומים לחיד"א כתב שאף בפסוק ה' שנאמר "ואם נקבה תלד" נרמז ענין זה שכן "ואם" הוא ראשי תיבות של "ואם איש מזריע" נקבה תלד.

ב.

לשון זו של "תזריע" היא משורש "זרע" ובפסוק הבא נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" וכתבו הראשונים (פענח רזא בפרשתנו, פי' סיה"ת לרוקח [קמג] ברכות המילה וספר הגימ') ש"זרע" ימים הם 277 ימים שעוברים מעת ההזרעה ועד המילה, ומעתה יש לפרש את דברי הפסוק שאם אשה תזריע ויעברו עליה ימים כמנין זרע אז תגיע ליום השמיני שבו ימולו את בשר ערלתו.

וכך הוא החשבון, במסכת נדה דף לח. נאמר ש"אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום, או למאתים ושבעים ושנים יום, או למאתים ושבעים ושלשה", אך ישנם מקרים שיולדת במאתים שבעים ואחד יום וזהו הפחות שביותר ועל זה נאמר בהמשך הגמרא שם בעמוד ב' "דכתיב (רות ד') "ויתן [ה'] לה הריון" הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו", דהיינו תיבת "הריון" אינה מקרית (כרגיל בלשון  הקודש) אלא טמון בה מספר ימי ההריון.

וכן ישנן "הריון" תיבות בפרשת בראשית מהפסוק של ויבן ה' אלקים את הצלע עד תיבת בנים, הוסף על הריון ימים שהם 271 עוד ששה ימים שכן יום המילה הוא ביום השמיני ואנו לא מחשבים את היום השמיני גופו ולא את יום הלידה שהוא בכלל "הריון" ימים, ויעלה בידך מנין "זרע" ימים.
וכתב בספר הגימטריאות: זהו "זרע יעבדנו יסופר לה'" (תהילים כ"ב ל"א), זהו ברכת המילה", כלומר אחר זרע ימים אז יסופר לה' את ברכות המילה.
(כיום נשתנו הטבעים ומיום קליטת הזרע עוברים בממוצע 266 יום).

פרק יב פסוק ג "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

בגמרא מסכת מגילה כ. דרשו מפסוק זה שמילה היא רק ביום דכתיב "וביום השמיני" (ועי' עוד בדברי התוספות בשבת קלב. ד"ה ההיא שדן בסתירת דברי הגמ' במגילה לגמ' במס' שבת).

ובמשנה בסוף פרק ג' בנדרים איתא "גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שנאמר (ירמיהו לג, כה) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ולפי זה פירוש הפסוק הוא שאילולא בריתי שהיא המילה לא היה הקב"ה שם את חוקות השמים והארץ, דהיינו לא היה בורא את עולמו.

ובגמרא בנדרים לב. נתבאר שנחלקו תנאים בפירוש הפסוק. דעת רבי אליעזר שהפסוק מתפרש על התורה ובריתי היא התורה שאילולא היא לא היה נברא העולם, וכך נתפרש בגמרא מסכת שבת דף לג. שם נאמר "ואין ברית אלא תורה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ".

אולם נפסק להלכה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסח סעיף ה ש"המל את הגרים מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים, ואח"כ מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ומקור הדברים הם דברי הגמ' בשבת קלז: הרי מבואר שבריתי הוא אף על המילה בהלכה למעשה.

ותמה רבי עקיבא איגר (נדרים לא: ושו"ת מהדו"ק מב) איך ניתן לפרש את הפסוק על מילה והרי מילה אינה נוהגת אלא ביום ובפסוק זה נאמר "אם לא בריתי יומם ולילה" הרי מפורש שמדובר בברית כזו שהיא קיימת אף בלילה.

וכתב לישב שבאמת מילה ותורה שייכים להדדי, וכפי שכתב בספר עוללות אפרים (מאמר שצ"ב) שמילה חיצונית היא סיבה למילה פנימית מערלת לב, וכשימול את ערלת לבבו אז יהיו חדרי לבו פתוחים להבין ולהשכיל עיי"ש. ולכך מילה היא מבוא למילת הלב כדי להבין ולהשכיל בתורה ובמצות, ומעתה יש לפרש את הפסוק אם לא בריתי שהוא מתפרש על מילה ועל תורה כאחד, שעל ידי ברית המילה זוכה הוא אף לברית התורה ועי"ז בא לשערי תורה להגות יומם ולילה, והמילה היא בגורמת לברית התורה להיות קיימת אף בלילה.

ובפירושי סידור התפילה לרוקח על ברכות המילה (עמוד תשלג) כתב כדברי הרע"א שהמילה גורמת להידבקות בתורה אך כתב יישוב אחר לקושייתו וזה לשונו: "בראשי"ת אותיות ברי"ת א"ש, לומר בזכות הברית ודת אש נבראו שמים וארץ, שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. יומם ולילה זו מילה שהיא בחיקו של אדם יומם ולילה, יומם תמיד כל היום, חקות שמים וארץ שיש להם חק השמים ליתן מטר בעתו, והארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף לא שמתי. בא"י כורת הברית ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. מ' תיבות בברכה זאת לפי שנדבקים בתורה שניתנה למ' יום".