רב אריה לוין נקרא בפי כל ר' אריה. נולד ביום ו' בניסן תרמ"ה באורלא, עיירה הסמוכה לביאליסטוק שברוסיה הלבנה. כבר כשהיה צעיר מאוד עזב את ביתו וגלה למקום תורה, הוא נדד מישיבה לישיבה, למד בבריסק ובפינסק ונודע כמתמיד ועילוי.
 
ר' אריה המשיך בנדודיו אחר מקום תורה והגיע למינסק, משם נסע לישיבת סלוצק ולמד אצל רבי איסר זלמן מלצר, ואחר כך פנה לישיבת וולוז'ין. בישיבת וולוז'ין התעורר בר' אריה רצון לעלות לארץ ישראל לאחר תלאות רבות וגיוס הכסף הדרוש לעלייה ולתעודות הנדרשות, ולאחר פרידה אחרונה מהוריו מגיע ר' אריה לארץ ישראל בחודש אדר שנת תרס"ה.


מספר חודשים לאחר בואו ארצה נשא לאשה את בתו של רבי דוד שפירא, גיסו של רבי צבי פסח פראנק. ר' אריה השתקע בירושלים, למד בישיבת 'תורת חיים' ובשנת תרס"ט  הוסמך לרבנות. משנת תרע"ז  ועד אחרית ימיו שימש כמשגיח רוחני בתלמוד תורה שליד ישיבת 'עץ חיים' בירושלים.
 
ר' אריה נודע בכינויו "אבי האסירים", וזאת מפני שהיה נוהג במשך כעשרים וחמש שנה, בתקופת המנדט הבריטי, ללכת לאסירים בבתי הכלא, לעודד את רוחם, ולכתוב להם מכתבים. בפרט נודעו ביקוריו אצל אסירי המחתרות ועולי הגרדום. ר' אריה ביקר בקביעות גם בבית החולים למצורעים ע"ש הנסן על מנת לעודד את יושביו על אף הסיכון בהדבקות במחלה.

מידותיו הטובות, צניעותו, אהבתו את כל ברואי ה' וגמילות החסד שנהג עם כל נצרך היו מן המפורסמות בירושלים. חי בצניעות ובתנאים ירודים, סירב לכל הצעה של אוהביו שייטיבו את תנאי חייו. פעם שח לידידו "פעמים  רבות ניסו להשפיע עלי שאעתיק דירתי למקום מרווח יותר וסירבתי. צא וראה, לאחר אריכות ימים ושנים מובל אדם מדירתו, אצלי לא יקשה המעבר, כי מחדרי לשם אין "ניגוד חריף".

פניו היו מאירות בייחוד כשהיה פוגש בילדים. פעם אחת כשיצא מביתו ניגש ר' אריה אל הילדים וליטף את פניהם בחיבה אבהית ואמר למלווהו: "אם מצוה היא לרצות ולחונן את אבניה ועפרה של ארץ ישראל כדברי הכתוב בתהילים: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' הרי את ילדי ישראל שבארץ ישראל על אחת כמה וכמה..."

ר' אריה לוין נפטר ב-ט' בניסן תשכ"ט ונטמן בבית העלמין בשכונת סנהדריה בירושלים. גם בצוואתו המשיך ר' אריה לדאוג לכלל ישראל וכך כתב: "כל אלו שהייתי קשור אליהם בחיי, בפרט לאלו שהתקרבו אלי בקרבת אלוקים והרגשתי בצערם ובסבלם, לא אשכחם, אם תהיה לי איזו זכות אחר י"ב חודש לבקש רחמים לפני כיסא הכבוד".