יש לי מושג
שניים כנגד אחד
לדעת אביי, שקול תלמיד חכם מארץ ישראל כנגד שני תלמידי חכמים מבבל
דבריו אלו של אביי מעידים על כבודו ליושבי ארץ ישראל, דבר הנלמד גם כן מפסיקתו המעניינת בעניין של ארצישראלי המגיע לבבל, בנוגע למנהגים שונים שבשתי הארצות.
פסיקתו של אביי היתה, כי יהודי מארץ ישראל, המגיע לבבל, רשאי להמשיך לנהוג את מנהג ארץ ישראל, אף אם הוא שונה ממנהג המקום, ואף במקרה שהוא 'לקולא', מפני שיהודי התפוצות כביכול 'כפופים' ליהודי ארץ ישראל, ועליהם ללכת לפי מנהגיהם ולא להיפך, כדבריו: "אבל מארץ ישראל לבבל לא, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו" (מסכת פסחים, דף נ"א, עמוד א'). רש"י מפרש במקום, כי הדבר נעוץ בכך שבארץ ישראל היו סמוכים, מה שלא קיים היה בבבל, ולכן חכמי בבל כפופים לא"י ומנהג א"י אינו בטל (אמנם, לפי התוספות במקום, שייך הדין לסגולתה המיוחדת של 'אווירא דארץ ישראל מחכים', ולכן בני הארץ בקיאים יותר בהלכות איסור והיתר ומנהגם חשוב יותר.
כאשר היה אביי נפגש עם תלמידי חכמים מארץ ישראל היה חוקרם על פירושיהם למקראות, ומתעניין מפיהם: אמר ליה אביי לרב דימי האי קרא במערבא במאי מוקמיתו ליה (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ב, עמוד ב').
בחז"ל מובאת בהקשר נוסף התייחסותם של חז"ל למעלת לימוד התורה בארץ ישראל מבכל מקום אחר: 'אווירא דארץ ישראל מחכים", (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ח עמוד ב') משום סגולת הארץ וקדושתה. דברים אלו נאמרו על ידי רבי זירא, מאמוראי בבל, ומבטאים את השתוקקותו לעלות ללמוד תורה בארץ ישראל, תקווה שאכן הוגשמה.