המשך פרק ב' - כל המצפים לגאולה

קראתי פעם ראיון שנערך עם אחראי על מערכת כשרות, חוזר בתשובה גם הוא. הוא תיאר איך ממש בראשית דרכו בתשובה, פנו אליו בבקשה שירכז מערכת שמיטה - תפקיד שלדעתו היה גדול מכפי מידותיו וידיעותיו. בטרם נענה לבקשה, נסע למשך לילה ויום לקברי צדיקים בצפון, ושם, אצל רשב"י הקדוש, נפתח ליבו והוא התפלל ובכה זמן ממושך. את ההתעלות שחש שם ואת קירבת ה', כך תיאר בכתבה, הוא לא ישכח לעולם, אלה היו הרגעים המרגשים ביותר בחייו.

אבל מאז - כך נאמר בכתבה - מאז לא חש עוד רגעים כאלה. הוא הפך לחרדי מן השורה.

חרדים, אתם מבינים, הם כאילו לא צריכים את הרגעים המרגשים האלה. הם הרי חרדים כבר. מסודרים כבר. דבר לא חסר להם, כלום...

כבר אז רציתי לכתוב לעיתון ולשאול מי קבע שחרדי מן השורה לא יודע את טעמו של בכי אצל הרשב"י, ולא זקוק - או לא אמור לחפש - את טעמה של קירבת אלוקים אמיתית. רציתי כבר אז לכתוב ולהגיד שפגשתי חרדים שלא ויתרו על החיפוש הפנימי וביקשו וביקשו והלכו ושאלו - עד שקיבלו. לא רק פעם אחת אצל רבי שמעון, הרבה פעמים. והחיים שלהם אינם נחלת עבר, אלא נחלת הווה ועתיד - יש כאלה! כולנו צריכים להיות כאלה!

רציתי לספר את מה ששמעתי מפי רב גדול אחד, שלמרות המסגרת החרדית שבה גדלנו כולנו, כל אדם חרדי בחייו צריך לחפש ולשאול ולא לחדול, עד שיזכה גם הוא לרגע אמיתי של התוודעות אישית ופנימית אל בוראו. הרגע הזה יפתח את פרק ב' של חיינו - יחזיר אותנו בתשובה משמירת המצוות שלתוכה נולדנו, אל שמירת מצוות של בחירה חופשית, אל אותה שמחה, עם ברק בעיניים.

השפעה עמוקה ומורכבת יש למספרם העצום של החוזרים בתשובה עלינו החרדים, ורבות אפשר לדבר בעשרות תחומיה העדינים. אבל ההשפעה העמוקה והמופלאה ביותר בעיני, היא שאלתו של הבחור הצעיר, בשמו ובשם חבריו.

כאשר אדם חרדי עומד מול מכר חילוני, שאותו הכיר בעסקים או בתור בבנק או בבית מגורים תל אביבי משותף, ורואה איך המכר החילוני קם בוקר אחד עם הרגשה - לא קריאה בספר, לא שמיעה בשיעורים, לא התרגלות - הרגשה שיש אלוקים, משהו זע עמוק בליבו. בליבו של החרדי משהו זע. והמשהו הזה מורכב מהשתאות, מפליאה, מהתרגשות - ומקנאה. קינאה מבורכת, נפלאה. קנאה שגורמת לו לתהות ולחפש ולשאול: למה אני לא? גם אני הייתי רוצה להרגיש!

כשתופעת התשובה מפסיקה להיות נתון סטטיסטי ולפתע היא נוגעת במישהו שהכרנו בעצמנו - בעל המכולת או מנהל החשבונות, הבן של הירקן (שרק לפני שלושה חודשים חזר מהודו ועכשיו הוא מסתובב עם כיפה גדולה ומכנסיים שחורים) או הרופא שלנו בקופת חולים, דמעות חמות עולות בעינינו, העיניים החרדיות, והתפעמות מציפה את הלב.

ההתפעמות הזו, הנקודה הרדומה עמוק בתוך תוכנו, שלפתע זעה ומתעוררת וקולטת לחן נפלא של גילוי וחידוש, ומתחילה להתגעגע, מתחילה לבקש - היא ההתחלה של 'והוצאתי'. היא תביא אותנו ל'והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי'. במהרה בימינו, אמן.