זה עתה שבתי משיחה שנקרתה לפני בפתח בית הכנסת לאחר תפילת ערבית, וכשפי מלא הלל והודיה להשי"ת עולים בזיכרוני דברי ימי תקופת מחצית השנה, והשינויים שהתחוללו בה. היום, בצאתי את היכל ה' יוצא עמי בצוותא מנהל החיידר של בניי שיחי'. והוא זורק לעברי משפט אחד מלא משמעות: "פה נקי לנפתלי שלך, פה נקי". ואני, את נפשי לא ידעתי והיא סמקה והחווירה חליפות בין בושה צורבת להודיה גוברת. הוי, נפתלי שלי...

בראותך חבורת ילדים מתגודדת סביב נער גבה קומה וארשת פנים בוטחת ידעת על אתר כי אלו חברי כיתתו של נפתלי השומעים מפיו פניני לשון חדשים. תמיר משאר חבריו, נבון וחריף שכל הוא נפתלי, ואת מעמדו החברתי מנצל היטב להשמעת קולו ברבים. בסך הכל מהווה הוא דמות חיובית ומודל לחיקוי מבחינת השקעתו בסדרי הלימוד ומידותיו הנאצלות, בהן הוא משתמש בעין טובה, המקרבת אליו את  לב חבריו.

אם הכל כה יפה וטוב, מה לי כי אלין על בני מחמדי? אכן, שאלה במקומה. רוב נחת רוויתי מבני זה. מלוא חופניים עונג שאבתי ממעלותיו, וכלל לא הבחנתי בחריקה כלשהי ובאיזה סגנון זר הנושב מתוך דבריו. על כן כה הופתעתי בהיקראי באחד הימים אל חדר המנהל.

לאחר שהושמעתי שלל מעלותיו הרצינו פני היושב מולי שבחר להגיע לנקודה לשמה זימנני לבניין התלמוד תורה.

"כידוע, לבנך נפתלי השפעה עזה על חבריו. לאחרונה פנו אליי מספר הורים וצטטו בפני בתדהמה מספר משפטים שמקומם לא יכירם במקומותינו. נימה המבטאת חוסר יראת כבוד כלפי גדולים, וגישה של אני הקטן בן שנים עשר השנים רשאי לשפוט כל אחד. כל הנחלים הובילו אל נפתלי. ההורים הודיעו לי חד משמעית כי נתנו הוראה להתרחק מחבר כזה, בתקווה שאת הנזק שחולל ניתן לתקן".

למקלחת של צוננין כזו לא ציפיתי. אכן, אף אני שמעתי לאחרונה ביטויים צורמים מפיו אותם ניסיתי להסביר כתוצאות חשיבתו המתפתחת, אך עד כדי כך, שבני יורחק בעקבות דבריו?

למען האמת, לא הבנתי את פשר הסער הגדול. כל עוד הוא לומד ומתפלל כראוי, משקיע את עצמו בערכים חשובים אלו, מדוע שאדקדק בציציות הרהוריו? שיתפתי את המנהל בתמיהתי ולנוכח פני המשתאות החל מסביר כמונה מעות:

"ילד מטבעו קולט את יחס הסביבה לאשר מתרחש בטווח קליטתו. באם הוא סופג יחס של כבוד, הערכה וקבלה של גדולים ממנו - הוא מפנים חשיבה של הכנעה המובילה אותו ליראת שמים. כך הוא לומד באופן בלתי אמצעי את חשיבותם הבלתי מעורערת של גדולי ישראל והוא נעשה כלי מקבל הנכון לציית לדבריהם אף כאשר לא ייראו הללו בעיני הבשר שלו, בחינת אם יאמר לך על שמאל שהוא ימין. הוא מבין כי בשכלו הקט אינו מסוגל להקיף ראייה מערכתית חובקת השפעות דורות ועל כן יוותר בשמחה על קטנות מוחו וימירנה בהישענות בטוחה על דעת גדולים ממנו. אולם, המשיך המנהל וכאב ניכר בין מילותיו "אם שומע הינוקא מילות ביקורת, שיפוט או זלזול בדעת תורה, כיצד יגיע אחר כך לחיבור לרבש"ע המגיע ע"י דבקות בתלמידי חכמים? מה יגרום לו להכפיף את דעתו, שהרי גברא רבא הוא בעצמו? הכיצד יתנהל יהודי בין גלי רוחות זדוניות וסוערות בדורנו ללא מנהיג ועצה מן הזקנים?"

שקט שרר בחדר. המילים הדהדו וצלצלו באלפי פעמונים. באמת, הכיצד יש לו סיכוי מול התקפת הרחוב?

הוא לא האשים, המנהל. לא הייתה בדבריו משום התוכחה, אלא מעניין פרי הדברים המכים שורש במקומות עמוקים אותם לא שיערתי.

אכן, רגיל הנני לשאת ולתת בכל עניין ציבורי העומד על הפרק. מעולם לא טמנתי את ידי בצלחת מזה ומזה לא הנחתי ידי. אולם ברי לי כי כבוד עז רוחש אני לכל יהודי באשר הוא קל וחומר למי שדעתו דעת תורה. לא שיערתי כי מילותיי שלי, המלוות בתיאורים נסערים וקצת גולשים מראיית המציאות כפי שהיא, עלולות לחולל נזק שכזה. הרי גם כאשר התבטאתי בחריפות כלפי חוג או עדה, לא היה בזה משום הסתרת מעלותיה או רצון לפגוע בכבוד העומדים בראשה. היה זה יותר מן היצר הנהנה לתסוס סביב מהומות, כשבלב פנימה שוררת יראת כבוד ופחד מגחלתן שלא אכווה. היאך יצאה שגגה זו תחת ידי?

את תמיהתי זו שטחתי בפני המנהל, שהוקל לו באחת לשמע דברי. "בראותי שהנך מבין את הנזק והעיוות שבחשיבה כזו, מובטחני כי השינוי בוא יבוא, ובקרוב. כל שנותר להפנים הוא את ההבדל בין הדרך שהינך מבטא, לבין האופן בו נקלטים הדברים ע"י צעירי הצאן. כשאתה מחווה דעה או מצטט פלוני שחלק על אלמוני, הנך ברור ובטוח שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואינך אלא בחינת מביא דברי שניהם. אולם בנך הקט, ששכלו שכל רך ואין הבנתו תופסת מה שמעבר למילים, מתוודע רק לפשט, והדברים אינם יוצאים מידי פשוטם, לפי יכולת הבנתו בשלב כה רך בחייו. על מנת שיוכל להפנים כבוד אמיתי, יראה וכפיפות, עליו לשמוע התייחסות מקבלת באופן מוחלט. לכשיתבגר, ישכיל לבצע בעצמו את ההפרדה ויבין כי יתכן ויעמדו דעות שונות בסתירה, זו מול זו, ובכל זאת מבחינת האמת הצרופה - שתיהן נכונות לחלוטין".

שמעתי, סברתי וקיבלתי. נאים היו הדברים למי שאמרם, שכן הכרתי היטב את המנהל כאדם נבון, שקול ובעל חשיבה עצמאית המכופף עצמו פעם אחר פעם להוראות גדולים. לא מקטנות המוחין נבע הציות שאפיין אותו, אלא מההבנה שמה שרואים משם, במבט רוחני זך החף מנגיעות אין רואים מכאן, בדרגה ובתפקיד רמים ככל שיהיו.

מאז, התחלתי  לברור את מילותיי ביתר שאת. הדגשתי את מעלת החיבור לצדיקים ומכוח כך אך מובנת הזכות לציית לדבריהם, לדבוק, להשתייך ולהתחבר לאותו פך שמן טהור המזכך גוף ונפש. את דברי המחלוקת, אף שהיא לשם שמים, הצנעתי בינתיים, לפחות עד שיגדלו הנערים. זאת ועוד, חדשות מן הסוג הזה שניסו ילדי להשמיע באוזניי התקבלו באדישות גמורה, ואילו מה שנוגע לגדלות המנהיג וגודל החיבור אליו נידון והורחב.

חוב גדול חייב אני למנהל התלמוד תורה, שחלק גדול מאורח חיי אני זוקף כעת לזכותו. הפלפולים והסברות ישמרו לדברי תורה, והתמימות והקבלה תשובנה אל מקומן הטבעי, היהודי. לא פלא איפוא, עד כמה נרגש הייתי לשמע הדברים מפי המנהל, כפי שסיפרתי בתחילת מכתבי. הוא הוכיח לי שהשינוי קם ונעשה בר קיימא.