הרבה פעמים אני קורא כתבות על אנשים בעיתונות החרדית, ותדיר אני מחפש רמז, או סימן, לפנימיות נפשם. בדרך כלל מתארים אנשים בקווי המתאר החיצוניים שלהם, פלוני הוא בגיל מסוים, עוסק במקצוע מסוים, כך וכך סדר יומו, כך וכך מספר ילדיו וכו'. תמיד אני מחפש איזה סימן לפנימיות הנפש שתתגלה. מה הוא פלוני - עצוב בטבעו? שמח? בעל ביטחון? חרד מפני הבאות? מבוהל? רגוע? צרות רבות לו? מה מלחיץ אותו? מה משיב לו את שלוות נפשו?

כשאני חוזר לעיתים מן הכולל בערב, וקבוצה גדולה של מתפללים מסיימת את 'מעריב' ויוצאת אל הרחוב, אני מביט אל כל לובשי החליפות וחושב לעצמי מה מסתתר בתוך כל אחד מהם, מאחורי החזות החיצונית הרגילה. הלא 'כל אדם - עולם מלא' כפי דברי חז"ל, אבל אנחנו מדברים תמיד אך ורק על החיצוניות, על המקרים השונים, על צורת הפרנסה, על בעיות הבריאות - כאילו רק הם ממלאים חייו של אדם.

מה עם כל השאר - איפה הצצה אל הפנימיות?, שגם עליה עוברים ארועים שונים ללא קץ ושיעור?

אצלכם במדור יש העמקה אל לב הדברים הרבה יותר מן הממוצע, על כן אני קורא אותו בקביעות ומוצא את עצמי אפילו יושב כעת, ומעלה על הכתב דברים אישיים שמעולם לא חלקתי עם איש, מתוך שאני מרגיש, שעל במה זאת הם יובנו בצורה נכונה ואף מועילה.

מזה שנים רבות שאני מוכר כעסקן. מוכר לאו דוקא למאות רבות של אנשים אלא מוכר לעצמי, לסביבתי הקרובה, למכריי.

עיקר עיסוקי הוא לעזור בתחומים שונים, לאנשים שזקוקים לעצה מאדם שמבין בתחומים מסויימים שלא לכולם יש גישה אליהם. יש לי גם מישרה רשמית באחד מארגוני החסד, ואני משתדל להביא תועלת ככל יכולתי. הבעיה שלי נשמעת מוזרה, אבל אני בטוח שאינה נחלתי הפרטית: איני אוהב את עצמי!

אני לא אוהב את האופי העסקני הזה, שמעורב בהרבה תחומים, מרחרח פה ושם, חוקר ולומד נושאים רבים, ומרגיש מין אחריות של אפוטרופסות על בעיותיו של הזולת. זה מוזר, מצד אחד אני מרגיש שמחה ורצון לעזור לאחרים, מצד שני, ישנו תמיד איזה חלק בתוכי שמשקיף על מעשי ומעקם את פרצופו במורת רוח. "עוד פעם אתה נדחף? עוד פעם אתה בטוח שתוכל לפתור את בעיותיו של הזולת טוב ממנו עצמו? מי שמך לאחראי? מה הסיפור שלך, בכלל?"

וכאשר רוח כזאת מנשבת בתוכי, איני יכול להיות מרוצה ממעשי אף פעם, איני יכול להיות שמח באמת ושלוו ומודה לה' בחלקי. במקום להיות שבע רצון, אני אכול בתוכי רגשות שליליים. איני יודע אם מותר לי לכנות זאת שנאה עצמית, אלה אולי מילים קשות מדי, לפיכך אסתפק בהגדרה עוינות עצמית. אבל לא משנה באיזו הגדרה אגדיר זאת - הדבר מפריע לי עד מאוד, ממש אוכל אותי מבפנים.

במבט לאחור, הרי אינני אשם במתרחש עימי. אם סתם אדם מקבל כמתנת שמיים את אופיו ותכונותיו, הרי שאצלי זה היה כמעט 'שקוף'. אני בדיוק כמו אמי שתחי', היא פעילה ונמרצת וחרוצה וחולשת על ממלכה בהיקף מדהים. ביתנו הוא בית מבורך בליע"ר, למעלה מתריסר ילדים, אבא אברך שלא זז מן הגמרא, ואמא מורה במישרה מלאה וגם רכזת, יוזמת פרוייקטים, מתעסקת במיני עיסוקים שונים שגם מצליחים לפרנס את המשפחה ולכסות את הוצאות נשואי הילדים, וגם מוציאים את שמה של אמא לתהילה בכל העיר...

אני בסך הכל כמוה. אותה פעלתנות, אותו מרץ לעשייה מבורכת, אותו כשרון הנחוץ לצורך כך, אבל מאחר שאיני אשת אברך אלא אמור להיות האברך בעצמי, איני זוכה לתשבחות על תכונותי, לא מאחרים - אבל בעיקר לא מעצמי.

אבא אדם כה שתקן ועמקן. ההערצה שלי כלפיו היא עצומה. אני יודע ללא ספק שלו שאלו את פי בשמיים הייתי רוצה בכל מאודי להיות כמוהו. אם היו נותנים לי היום, הייתי מתחלף איתו עשר פעמים. כשאני חושב כיצד צריך אדם להיות - אני חושב עליו. ואני עצמי הפוך לגמרי. הוא שקט ואני קולני, הוא צנוע ואני מתבלט, הוא עמקן ואני מהיר לחשוב ולפעול, הוא מתמיד ואני 'עם קפיצים', הוא מיושב בדעתו ואני פזיז ונחפז.

טוב, עד כאן ציינתי את העובדות כדי לתת לכם רקע להבנת הענין, כעת ניתן לגשת לתאור העובדות כפי שהתרחשו עד שהובילו אותי אל דרך של עבודה פנימית לא קלה - אבל חיונית, בגדר של פיקוח נפש ממש.

זה התחיל עם הבן שלי, ועבר אל בתי השניה.

בני נולד כמוני, מלא התלהבות מהעולם הגדול. מאז היה תינוק בעריסה היה מושיט ידיים בהתלהבות לכל חפץ, בוחן אותו, חוקר את טיבו, מועך אותו, לועס אותו. "ממש כמוך", היתה אשתי צוחקת, "האחות בטיפת חלב מתפעלת מאוד מההתפתחות המהירה שלו. אמרתי לה שיש לו אבא זריז". היא לא ידעה שהיא חותה גחלים על ראשי. ואם יש דבר שאני רוצה בו יותר מכל זה שהבן שלי לא יהיה כמוני, שיהיה הפוך ממני, בבקשה!

הבקשה נדחתה. היא לא התקבלה אצל בני. היא התקבלה אצל בתי. הבת השניה נולדה שקטה, מופנמת, מתבוננת, מעמיקה וכל התכונות הטובות בעיני. כשראיתי אותן אצלה, כבר התבלבלתי לגמרי. מובן שכל מה שאני מתאר כאן לא היה לי מודע, אבל לא יכולתי להתעלם מהסימנים ששידר הלא מודע אל המודע. והסימנים היו - חוסר שביעות רצון. ביקורתיות, כעס סמוי.

ההתנהגות של הבן שלי כל כך הפריעה לי! כל הזמן חסמתי אותו. בדיוק את מה שאשתי ראתה במבט מחויך ומשועשע, ראיתי אני במבט ביקורתי ושולל. היא נתנה לו משחקים וגירויים, אני לקחתי אותם ממנו וניסיתי לשנות את תחומי ההתענינות. הראיתי לו ספרים, ניסיתי למד אותו א"ב מוקדם ככל האפשר, קיוויתי שילמד לקרוא וישקע בעולם הספרים והחכמה. אבל באמת הגזמתי. בגיל שנתיים וחצי סרבתי לקנות לו אופניים. אמרתי לאשתי - הוא מתרוצץ יותר מדי, עדיף לקנות לו משחקים שקטים, בבית פנימה. תחילה חשבתי שהמחשב הוא פתרון. כלי אינטליגנטי, שדורש הרבה מיומנויות ושכל כדי להשתמש בו. בני קלט את כל חוקי ההפעלה של המחשב במהירות מדהימה, ואני תהיתי אם זה אומר משהו - משהו ממה שקיוויתי שיקרה... אבל לא. מהר מאוד הבנתי שמשחקי התחרות השונים שמרתקים אותו אל המסך, לא מקרבים אותו ולא במעט אל הדמות שבחלומי. ממילא רשמתי אותו אחר כך לתלמוד תורה שתבע בעליל שלילד לא תהיה שום גישה למשחקי מחשב, וניתקנו את הכל.

טוב, במקום לרוות נחת ולהיות מלא התפעלות ואהבה לילד הבכור שלי, במקום להיות גאה בו כפי שהיו אבי וחמי - שני הסבים - וכפי שהייתה אשתי, עברו אצלי בראש מחשבות שונות לגמרי כאשר ראיתי אותו. לא אהבתי את מה שראיתי, וזה היה מאוד מבלבל. איך אפשר להרגיש התנגדות, עוינות וכעס כלפי זאטוט בן שנתיים וחצי? איך אפשר לכעוס על תכונות שלו. הרי זה כאילו יאמר מישהו - אני אלרגי לעיניים חומות. לבן שלי יש עיניים חומות ואני לא יכול לסבול את זה. נשמע מטורף, לא?

ובכן בטרוף הזה הייתי, רק בצורה לא כל כך קיצונית. די מודחקת, אבל בסופו של דבר מורגשת ומתפרצת מפעם לפעם החוצה.

אשתי היתה הראשונה שהבינה שיש כאן בעיה כלשהי, וניסתה להעיר לי עליה בעדינות.

התעקשתי על דעתי שצריך לחנך את הילד בינקותו 'למען יגדל תלמיד חכם'. עלינו לעזור לו לשנות את תחומי ההתענינות שלו ולהפוך אותו ליותר עיוני. אשתי הסתכלה על התינוק שלה בן השנתיים ולא הבינה למה צריך לשנות אותו. היא לא רצתה להיכנס לויכוחים, ומאחר שרוב שעות היום אינני בבית והזמנים ששהיתי במחיצת הקטנים היו מצומצמים, ניסתה לעקוף את הנושא בתקוה שהכל יעלם בשלב כלשהו.

כשגדלה בתי השניה, והיתה בת שנתיים, ובני הבכור היה בזמן ההוא בן ארבע וחצי, כבר לא ניתן היה להעמיד פנים כאילו הכל בסדר. הילדים שלי עצבנו אותי. במקום לשבת ולהנות משני המתוקים הללו, התעצבנתי מהם. עשרות פעמים הייתי פונה לאשתי - למה הוא כזה? למה היא כזאת?

ה' ברא אותו/ה ככה, היתה משיבה אבל בזאת לא הניחה את דעתי.

הייתי במבוכה ובבלבול בכל הקשור לילדי, והרגשות המוזרים שלי רק התבלבלו עוד יותר מאחר שלא הייתי מודע להם, ולא הקדשתי זמן ומחשבה לעשות בהם סדר.

כשהתארחנו איתם, אצל הורי או אצל הוריה, הייתי כל הזמן מרגיש צורך להתנצל, להעיר להם, לנסות לתקן את מה שנראה בעיני כמו התנהגות לא נאותה מצידם. הבן שלי היה קולני מדי בעיני, הילדה ביישנית ולא מוציאה מילה מהפה... רק הורה שעבר בעצמו נסיון כזה יודע על מה אני מדבר. ייסורים פנימיים - אתה בתוכך מרגיש רע וגרוע, בעוד הסביבה כולה מחייכת בפרצופים זורחים מרוב אושר, כולם נינוחים ורק אתה יושב על גחלים לוחשות...

כשהילד גדל גיליתי שאיני מסוגל לשבת ללמוד איתו. הוא עצבן אותי. כל הזמן התעסק בדברים, זז על הכסא, רצה לשתות ולכרסם מהבייגאלע, הלך לשירותים, חזר, היה נדמה לו שהוא שומע דפיקות בדלת.

מרגע לרגע הייתי מתחמם ומתכעס, עד שבדרך כלל היה כל נסיון שלנו ללמוד יחד מסתיים בגערות נוקבות, כעס, צעקות ולא פעם אפילו בסטירה.

לעיתים נדירות למדנו 'רגוע'. כלומר - לא התפרצנו מבחוץ. הייתי בולע בתוכי את כל הביקורת שלי ומצליח להתגבר. עונג רב לא נגרם לי מכך, גם כשזמן הלימוד הסתיים בשלום. לשיא הגיע המצב כאשר בגיל שש, היה לבן שלי רעיון נדיר אבל די מובן, שאותו הוא ביקש למתנת יום הולדת. הוא לא הסכים להגיד את זה בקול רם, רק לאשתי כשאף אחד לא שומע. המתנה היתה - שאפסיק ללמוד איתו. הוא לא אוהב ללמוד עם אבא.

הבקשה התמימה הזאת של בני היתה כמו חבטת אגרוף בפרצופי.

אשתי, שלא כדרכה, לא ניסתה לרכך את הענין ולא 'עיגלה פינות'. היה שקט במטבח. ואחרי דקות ארוכות שבהם שבתי והפכתי במילים האלה בדעתי ואל ידעתי מה אני עושה איתן, היא שברה את הדממה ואמרה בקול כאוב: אתה רואה, מנחם, צריך לטפל בזה. לבד זה לא ייעלם. אסור להניח למצב להימשך כך. בן כל כך מושפע מאביו! ואם הקשר ביניכם לא יהיה טוב, מי יודע מה יקרה בעתיד, מנחם".

"שטויות", הגבתי תגובה מיידית (ומוטעית), "לא יהיה כלום, את סתם רואת שחורות".

"אלה לא שטויות", היא אמרה ולא הוסיפה עוד דבר.

הייתי מזועזע וכאוב, אבל כל כך לא ידעתי מה לעשות עם הבלגן הרגשי הזה, שהלכתי לישון וקמתי בבוקר ו...התעלמתי. קיוויתי שזה פשוט יסתדר מעצמו.

במקום שזה יסתדר, הילד שלי התחיל לקבל פתקים מהרב'ה, וההתנהגות שלו הדרדרה. "הילד חסר מנוחה", הודיע לי הרב'ה בשיחה, "הוא לא מוצא מקום לעצמו".

"כן יש לו אופי מאוד קפצני", אמרתי. הנה, סוף סוף המלמד מסכים איתי שהאופי של הילד שלי בעייתי! אני טוען זאת מזמן!

המלמד נעץ בי מבט ואמר כשהוא בורר את מילותיו: "האופי של הילד שלך נפלא. הוא מלא חיים ושמח, נדיב ועוזר לחברים, אחראי וממלא תפקידים, מוכשר ומשתתף בשיעורים. זה הילד שלך. אבל בזמן האחרון קרה לו משהו והוא לא מרגיש טוב, משהו מפריע לו להיות הוא עצמו, במיטבו, ואני מבקש את עזרתכם - מה קורה לילד הנפלא הזה? מי מציק לו?"

שוב היו אלה מילים חותכות ונוקבות. והפעם כבר לא יכולתי להתעלם. אשתי הלכה, בעצת המלמד, לגרפולוג מומחה לכתיב יד של ילדים. "לחץ", הוא קבע מיד, "מופעל על הילד לחץ הוא מרגיש שמצפים ממני שימלא אחר דרישות מוגזמות והוא מאוד מבולבל".

לפי בקשתו, (או אולי אשתי יזמה זאת וביקשה ממנו), שלחתי אליו את כתב היד שלי. "אתה רוצה שנבדוק את הדברים לעומק?" שאל אותי לפני שקיבל את כתב ידי. "בסדר", אמרתי לו, "אני רוצה לעזור לילד שלי".

וכל מילה עלתה לי בדמים מרובים, ה' עדי.

טוב, הפגישה אצל הגרפולוג לא היתה קלה. גם בכתב ידי שלי הוא איתר לחץ רב. גם ממני היו דרישות שבלבלו אותי. גם כלפי היתה ביקורת. ברבות השנים היתה זו ביקורת שאני הפניתי לעצמי, אבל כשהייתי ילד, חשתי את הביקורת כלפי מעם המבוגרים ממני. "לא בטוח שהוריך באמת ביקרו אותך", אמר הגרפולוג, "אולי אתה פירשת את תגובתם לא נכון. לפעמים ילד רוצה להידמות לאביו, ובגלל השוני הרב שביניהם הוא מרגיש כפסול וכלא ראוי.. רק בגלל שהוא פשוט שונה. הדבר גורם לו לא לקבל את עצמו כפי שהוא, ולפעמים גם לכעוס על עצמו או לשנוא את עצמו".

לכם כתבתי על הכל ממבט לאחור, אבל בשעה שהדברים התרחשו, עדיין הייתי שקוע עמוק מאוד במערבולת רגשתי ששורשיה בילדותי וענפיה בילדותם של ילדי.

איני יכול להכחיש שהכאב בליבי היה רב. כל מיני רגשות עכורים שהציפו אותי לאורך השנים ושהיו בני לוויה קבועים לי. אותם רגשות של עוינות עצמית משכבר, וכן כל הכאב שהצטבר מאז היותי לאב, דרך שש שנים של שגיאות קשות ביחס לילדי. אבל זה היה חיוני ובגדר של פיקוח נפש.

אם לא הייתי עובר את הדרך הקשה של התמודדות מול האמת, הבנת התהליכים, רצון אמיתי לשנות ועזרה מאנשי מקצוע - מי יודע איך היו נראים חיי.

אני מודה לה' כל יום על שזיכה אותי ופקח את עיני לראות גם את מה שלא ראיתי בתחילה, ואת מה שלא יכולתי להתמודד מולו. הוא שלח לי אנשים שסייעו לי אבל יותר מכל - גרם לכך שהמציאות פשוט 'לא תוותר' לי. זה חבט בי עד שלא יכולתי להתעלם - וברוך השם שכך קרה. השינוי לא היה קל, אבל התקיים בו הכלל 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם', והיו שינויים רבים בחיי מאז בשנים שחלפו.

ה' יחזק ויאמץ את ידיהם של כל המתמודדים, ויביא לידי התמודדות בונה את כל אחד ואחד מאיתנו!