אחד הבכירים מחיות הטרף הנאצי היה אדולף אייכמן. הוא היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, וקרוב לכחצי מיליון יהודים [מחצית מיהדות הונגריה] נשלחו אל מותם.  

לאחר המלחמה ברח אייכמן (יש אומרים, בסיוע ארגוני הבטחון של גרמניה ה'מתחדשת') לארגנטינה וחי שם תחת זהות מזוייפת. מדינת ישראל הצעירה, ניסתה לעשות את מעט הצדק שאפשר היה לעשות - לדונם בבית משפט ולהביאם על עונשם המזערי הנתון בידי אדם להענישם.  

בשנת תש"כ נלכד אייכמן בארגנטינה על ידי סוכני ה"מוסד" הישראלי ונחטף לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע אייכמן לישראל הוא הועבר לידי שמואל רוט - ראש המחלקה הפלילית של המשטרה דאז, אשר קיים את החקירה הראשונית. החקירה עצמה נוהלה על ידי יחידה מיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל וכונתה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום כולל חמש עשרה סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, חברות בארגונים עויינים. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון, גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.  

משפטו של אייכמן נערך ב"בית העם" בירושלים. על אייכמן הגן עורך הדין הגרמני דוקטור רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג. החוק הישראלי לא אפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסנגורו של חלאת אדם זה, נעשה תיקון בחוק שיאפשר זאת. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.  

אייכמן בבית המשפט  []

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע, גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה מרגש שנפתח כך: "במקום בו אני עומד לפניכם ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן בשעה זו ששה מליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם ולשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".  

סנגורו של אייכמן ניסה לערער על סמכות בית המשפט לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות: 1. השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיבים. 2. אין לקיים את המשפט מפני שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ. 3. החוק שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950, ואם כן הוא מאוחר למעשים שנעשו בזמן המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים. 4. העבירות נעשו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.  

בית המשפט דחה את ארבע הטענות האלו: 1. כל שופט הוא בשר ודם ובעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה לכבוש רגשות אלו, שאם לא כן לא היה שום שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי המעורר רגשות סלידה כגון רצח. 2. בית המשפט דן במהות סעיף העונשין, ואין בית המשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתוך שטח הריבונות של המדינה. 3.  החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק אפשר את העמדתם לדין של הפושעים על מעשים אשר בכל מקום בעולם, כולל גרמניה עצמה, היו הם מודעים לאי-חוקיותם בעת ביצועם. 4. התכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה העת בארץ ישראל.  

תעודה שהנפיק הצלב האדום לאייכמן,איתה נכנס לארגנטינה

 העדויות במשפטו של אייכמן כללו יותר ממאה עדים ו-1600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, ביניהם הסופר הידוע ק. צטניק (יחיאל דינור) שאף התעלף על דוכן העדים אחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת" וששם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמאלי. עוד העידו מורדי הגטאות. עדים אלו נועדו להמחיש את זוועות השואה, כאשר לא היה להם קשר ישיר עם אייכמן, וחלקם כלל לא ידעו על קיומו בזמן השואה. כמו כן העידו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן השואה בניסיון להציל יהודים ואנשים שראיינו לאחר השואה את ראשי הממשל הנאצי אשר מנו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.  

התביעה הוכיחה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש יהודים להשמדה בכל רחבי אירופה, החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת".  

טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע כי ניתן היה לו לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, ושאייכמן, גם אם היה פקיד צייתן לממונים עליו, אסור היה לו לבצע פקודות של רצח. בפסק הדין נקבע גם כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה וכי סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעילויות הגירוש ודבק בקנאות ובברוטאליות בהליך זה מתוך אמונה במשנתו האנטישמית של אדולף היטלר. הוא לא ויתר על השמדתו של שום יהודי גם כאשר נתבקש לכך מגורמים שונים.  

פסק הדין המכיל מאות עמודים, הוקרא במלואו במשך שלושה ימים רצופים. בפסק הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום, לאחר מכן הוקרא גזר הדין בבית המשפט ובו נידון הנאשם למוות. אייכמן הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אך זה דחה את ערעורו ואישר את גזר הדיו של המשפט הראשון. לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה לאייכמן, הוצא אייכמן להורג בתליה בכלא רמלה. גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, זאת על מנת שלא ליצור אתר אפשרי לעלייה לרגל לנאו-נאצים בגרמניה ובעולם. כן יאבדו כל אויבך ה'.  

השפעה גדולה היתה למשפט אייכמן. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה, וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה  לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב כאחד הגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בישראל.