גטו קובנה שכן באיזור סלבודקא שבעיר קובנה אשר בליטא . הגטו שכן מחוץ למרכז העיר ושימש כמקום ישוב גדול עבור היהודים. במשך דורות רבים השתקעו באיזור קובנה יהודים רבים. כבר בתחילת המאה ה-16 ניסו היהודים להשתקע במקום אבל איסור של השלטונות למסחר עם היהודים הניס את התושבים היהודים. בתחילת המאה ה-18 החלו שוב להתיישב במקום היהודים וכך החל המקום לפרוח ונוסד במקום רובע עבור היהודים. בשנת תקנ"ה ניסו שוב להציק ליהודי המקום אבל הצאר הרוסי פאבל סירב לשתף פעולה ואסר על גרושם.

בשנת תר"י שימש כרב המקום הרב משה יהושע לייב דיסקין שנודע מאוחר יותר כ'רב מבריסק', ובשנת תרכ"ד לערך החליפו הרב יצחק אלחנן ספקטור. באותה תקופה גדל מאוד מנין התושבים היהודים והגיע ללמעלה מ-16,500 נפש. באותה תקופה הקים רבי נתן צבי פינקל את ישיבת "כנסת ישראל" סלבודקא בפרבר של רובע קובנה, מספר שנים לאחר מכן הקים רבי ישראל סלנטר את כולל קובנו (קובנה) אשר היה מיועד לאברכים החפצים ללמוד ע"פ שיטת המוסר, שיטה שהתקבלה כדרך חיים בישיבת 'כנסת ישראל'. בשנת תרנ"ז הקים רבי צבי הירש רבינוביץ' את ישיבת 'כנסת יצחק' על שם אביו - רב העיר רבי יצחק אלחנן. בראש ישיבת 'כנסת יצחק' בסלבודקא אשר התנגדה לקבלת שיטת המוסר כדרך חיים, עמדו רבי חיים רבינוביץ' ורבי ברוך בער לייבוביץ'. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה ישיבה זו לקרמנצ'וג ולאחר המלחמה התיישבה בקמניץ הפולנית.

שנת תרצ"ט היתה שיא שגשוגה של הקהילה היהודית במקום אשר מנתה קרוב ל-40,000 נפש. בעיר היו מספר בתי ספר וכן אגודות שונות וזאת מכיון שבמקום פעלו נציגי הציונות אשר השפיעו על חלק מהתושבים, כך שהיה גם בית ספר בשפה העברית וגם באידיש, וכן היה בית חולים יהודי ועיתון בשפת האידיש ובעברית.

שטח מחנה העבודה [צלם]

בשנת ת"ש סופחה ליטא לברית המועצות דבר אשר גרם לנהירת פליטים רבים אל אזור קובנה. חלק מהפליטים המשיכו במנוסתם לעבר יפן-שנחאי וזאת הודות לסיועו של סגן הקונסול היפני בעיר מר צ'יאונה סוגיהארה שפעל להנפקת אלפי אשרות יציאה לפליטים יהודים. על מעשהו זה הוענק לו תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם. בעת שלטון ברית המועצות נסגרו רוב האגודות והארגונים היהודים אשר פעלו בקובנה.

כיבוש קובנה:

בכ"ט סיון תש"א פלשו הנאצים לקובנה במסגרת מבצע "ברברוסה" והכוחות קיבלו פקודה מפורשת על חיסול היהודים. את הטבח הראשוני בצעו כנופיות של ליטאים אשר פשטו על פרבר סלבודקא באכזריות סמוך לפלישת הצבא הגרמני. הפרעות המשיכו ביתר שאת, ובכל חלקי העיר, עם כניסת הנאצים שקודמו בצהלות הליטאים. אלפי יהודים הוחזקו מחוץ לעיר מספר ימים ללא אוכל ותוך כדי התעללות קשה. חלקם הושמדו מאוחר יותר בפורט השביעי - אחד מהמבצרים בעיר בו התבצעו הרציחות. מעטים מהליטאים התנגדו להשמדה ומעטים עוד יותר התנהגו כחסידי אומות העולם. הגרמנים כביכול, עמדו מהצד ולא התערבו "בסכסוך שבין הליטאים ליהודים". בחודשים אלו נרצחו כ-10,000 יהודים שהיוו כרבע ממספר היהודים שבעיר.

ר' אלחנן וסרמן

אחד הימים שיחרט לנצח בדברי ימי העם היהודי, הוא יום י"א בתמוז ה'תש"א. באותו יום בשעות הבוקר, הקיפו קלגסים גרמניים בליווי עוזריהם חיות האדם הליטאים את אזור הגטו, ולאחר אקציה קצרה, בחרו בקבוצה בת מאות בני אדם, אותה הוליכו להשמדה ב'פורט התשיעי'. בראש הקבוצה שכללה רבנים ותלמידי חכמים מופלגים, צעד נינוח ושליו, הגאון רבי אלחנן וסרמן, ראש ישיבת 'אוהל תורה' בבראנוביץ' שנלכד עם פרוץ המלחמה בקובנה. דבריו המרטיטים ברגעים אפופי הוד אלו, נכתבו על ידי הרב אפרים אשרי בספר 'חורבן ליטע' שהו"ל בניו יורק בשנת תשי"ב: "כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי".

דגם של מלינה נוסח גטו קובנה במוזיאון היהודי (הבית הירוק) [צלם]

יש לציין כי הליטאים הם קבוצת האזרחים שהתנהגו בצורה האכזרית ביותר כלפי היהודים מבין כל האזרחים בארצות הכיבוש הגרמני. בו בזמן הגרמנים גזרו סדרה של גזרות משפילות: על היהודים לענוד טלאי צהוב על הבגד. כל היהודים חייבים למסור את מכשירי הרדיו שמצויים בידם. על היהודים להשמע לעוצר. אסור ליהודים ללכת על המדרכה. אסור ליהודים להעסיק ליטאים, והם חייבים להחליף את דירתם בדירה הנמצאת בתוך רובע סלבודקא.

בקיץ תש"א הגרמנים הקימו שלטון אזרחי בקובנה והיהודים נדרשו להתרכז תוך חודש ברובע סלבודקא. לגטו היו שני חלקים שהופרדו בכביש, שמעליו עבר גשר עץ. כל הגטו הוקף בגדרות תיל לאורכן הועמדו זקיפים ליטאים ובשעריו ניצבו שוטרים גרמנים. עם סגירת הגטו בכב' אב תש"א, נדחקו אליו כמעט 30,000 יהודים. בנוסף ל-6,000 היהודים שגרו שם עוד קודם לכן. תוך פחות משלושה חודשים חוסל הגטו הקטן בסדרת אקציות. במשך שלוש שנות קיום הגטו שטחו צומצם חמש פעמים בעיקר לאחר שרבים מתושביו הוצאו להורג או הועברו למחנות עבודה שונים.

גטו קובנה בשכונת סלובודקה, כיום [צלם]

"תקופת הרציחות". התקופה הקטלנית ביותר בגטו המכונה "תקופת הרציחות" החלה עם סגירת הגטו ונמשכה עד לתאריך ח' חשון תש"ב. בית חולים על חוליו נשרף, מאות יהודים נרצחו בדם קר בעוון "הפרת משמעת" (כגון הליכה על המדרכה ולא בשולי הכביש, קניית מצרכים בשוק וכדומה). בפרק זמן זה בוצעו סידרת "אקציות" (=פעולות) שהיו למעשה רציחות המוניות מתוכננות.

"האקציה הגדולה". האחרונה שבאקציות המכונה "האקציה הגדולה" החלה בז' חשון בשעה שש בבוקר, כאשר כל היהודים התייצבו בכיכר הדמוקרטים לשם "ביקורת". סביב הכיכר ניצבו גרמנים וליטאים חמושים, שהתנדבו לשתף פעולה עם הנאצים בהתלהבות, וקראו לעצמם "פרטיזנים". על ההרים מסביב התגודדו המוני ליטאים סקרנים. בשעה תשע בבוקר הגיעו אנשי הס.ד. והממונה על ענייני יהודים בגסטפו - ראוקה, אנשי העירייה הגרמנית, והממונה על ענייני יהודים בממשל האזרחי הגרמני, פריץ יורדן. מלאכת המיון נמשכה כל אותו היום. ראוקה קבע מי יורשה לחזור לביתו בגיטו, והשאר, כ-9,200 גברים נשים וטף, הועברו תחת משמר כבד לדירות ב"גטו הקטן" שכבר התרוקן באקציות הקודמות. למחרת הוציאו את כולם והוליכו אותם אל אתר הרצח הסמוך "הפורט התשיעי" שם הוכנו מראש בורות עצומים לתוכם נדחפו היהודים ונורו במכונות היריה.

כיכר הדמוקרטים בה נערכה סלקציה של יהודי גטו קובנה [צלם]

"הפורט התשיעי". הפורט התשיעי הוא שמה של אחת המצודות שהוקמו בסוף המאה ה-19 סביב קובנה, שישה קילומטרים ממרכז העיר. בין שתי מלחמות העולם שימש הפורט כבית סוהר. בשלטון הכיבוש הגרמני נרצחו ונקברו בפורט התשיעי מעל 50,000 גברים נשים וילדים, רובם ככולם מיהודי קובנה ומגורשים מגרמניה. בסתיו תש"ד הוחלט לשרוף את הגופות בכדי לטשטש את הרצח. הפעולה נעשתה ביסודיות רבה בידי יחידת "מבצע 1005". בפעולה הועסקו 34 אסירים מגטו קובנה, חלקם נתפסו בדרכם ליערות הפרטיזנים. כמו כן הועסקו 26 שבויי מלחמה יהודים מהצבא האדום וארבע שבויים לא יהודים. האסירים היו תחת שמירה קפדנית ואחרי העבודה היו כבולים בשלשלאות. למרות זאת כל האסירים הצליחו לברוח במבצע מאורגן מהפורט המוקף חומה בכז' כסליו תש"ד חלקם הגיעו לגטו קובנה ומשם עברו ליחידות הפרטיזנים שביערות רודינקי. בעקבות בריחתם נודע על מעללי הנאצים בפורט כשנה לפני תום המלחמה.

"התקופה השקטה". התקופה השקטה נמשכה קרוב לשנתיים, מחשון תש"ב עד תשרי תש"ד במשך כל אותו הזמן התקיימה העברה שיטתית של תושבי הגטו למחנות עבודה. למרות שתקופה זו היתה שקטה בהשוואה לתקופה הקודמת, גם בה התחרשו אירועים קשים ביותר ונגזרו גזרות איומות. יהודים הואשמו בעברות משונות ונתלו בגטו ובפורט התשיעי. מאות גברים ונשים נשלחו למקומות עבודה מחוץ לעיר. "המשמר הגרמני" הוקם בתוך הגטו, נאסר השימוש בכסף .בחודש אדר תש"ב לערך נדרשו היהודים למסור את כל הספרים וכתבי היד שברשותם. באלול של אותה שנה נסגרו כל בתי הכנסת ונאסרו תפילות בציבור. נסגרו גם מוסדות החינוך חוץ מבתי הספר המקצועיים. אלפי יהודים התייסרו יום יום בדרך המייגעת והמשפילה בעיר שאורכה כשמונה קילומטר בליווי זקיפים. כשהגיעו לשדה התעופה שבפרבר אלקסוט עבדו בעינויים 12-14 שעות ביום תחת כיפת השמים בכל מזג אוויר ובתמורה קיבלו כרטיסי מזון למנות מינימליות שלא הספיקו לעובדים ולבני משפחותיהם.

עם זאת, כמה מתושבי הגטו חשו הקלה מסוימת, לאחר שהתרבו מקומות העבודה הנוחים יותר שבתוך העיר. ביניהם היו גם בתי מלאכה שהכינו מוצרים למאמץ המלחמה הגרמני בתוך הגטו, שבשיא פעילותם העסיקו יותר מ-4,000 עובדים. בה בעת התבססה פעילותם של המוסדות הפנימיים בגטו והיתה פריחה במישור החברתי והתרבותי. התנועות והמפלגות שפעלו ברחוב היהודי לפני המלחמה התארגנו מחדש. החלה פעילות מחתרתית בגטו שהגיעה לשיאה כאשר 350 מחברי המחתרת (שמנתה למעלה מ-600 איש) ברחו מהגטו והצטרפו ברובם לפרטיזנים הסובייטים שלחמו נגד הנאצים. אף על פי שהמבצע היה עלול לסכן את המשך קיומו של הגטו הוא זכה לאהדה מתושבי הגטו ואפילו לחיפוי וסיוע לוגיסטי וטכני מההנהגה בגטו, ובייחוד מהמשטרה היהודית שבתוכה היו אנשי מחתרת.

"חיסול הגטו". בי"ח סיון תש"ג פקד הימלר לרכז את כל היהודים הנותרים מהמזרח למחנה ריכוז מרכזי בקובנה. ושלטון הגטו הועבר לס.ס. בכז' תשרי תש"ד כ-2,700 נשים, גברים וילדים הועברו למחנות עבודה באסטוניה שם נספו רובם בעקבות הסלקציות, ההוצאות להורג והתנאים הקשים. על אלו שנותרו בגטו או נכלאו במחנות העבודה באיזור נחתו פורעניות קשות. הנוראה שבהן היתה "אקצית הילדים" והזקנים שנערכה בג' ד' ניסן תש"ד בה נהרגו יותר מ-1,300 קורבנות תוך אלימות קשה וגילויי מקומות מחבוא ע"י השוטרים היהודים שהופעלו ע"י הנאצים.

בתמוז תש"ד כאשר הצבא האדום התקרב מהמזרח, החליטו הנאצים לחסל את גטו קובנה ולהעביר את כל התושבים למחנות עבודה בגרמניה. כ-2000 יהודים שסרבו להתפנות ניסו להסתתר בבונקרים אך נחנקו ונהרגו מפצצות עשן ורימוני רסס שהטילו הגרמנים על כל בית. 90 אנשים בלבד מבין המסתתרים ניצלו. הצבא האדום שהגיע לקובנה ביב' אב תש"ד מצא בעיר רק את אותם יהודים שניצלו מבין המתחבאים. בסוף המלחמה התברר שמכלל יהודי קובנה שרדו רק כ-2400 יהודים ששהו במחנות הריכוז השונים ועוד כ-700 מאלה שלחמו בשורות הפרטיזנים ומאלה ששהו אצל איכרים.