מאמר
האדמו"ר רבי ישראל אלתר זצ"ל - הבית ישראל מגור
האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל היה זה שלקח את השרידים - אודים מוצלים מאש השואה הנוראה, והפך אותם לחסידות גור המפוארת המוכרת לנו כיום
שרידים בודדים עלו מתוך האפר. אודים מוצלים מאש קמו ובכוחות על אנושיים בנו והקימו את עולם התורה והחסידות מחדש.
היו אלה גדולי הדור, מאורות האומה שעל אף שאיבדו את כל עברם במלחמה - העניקו את כל אונם ומרצם לשיקום ובנית העולם שחרב.
היה זה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב מפוניבז', היו אלה רבני ישיבת מיר, האדמו"ר מקלויזנבורג, האדמו"ר מויז'ניץ, האדמו"ר מבעלז, האדמו"ר מסאטמאר ועוד רבנים נוספים שהקימו מחדש בארץ ישראל ובאמריקה את הישיבות והקהילות שחרבו.
אחד המאורות הגדולים, לו חייבים גדולים וקטנים את חינוכם היה האדמו"ר רבי ישראל אלתר מגור בעל ה"בית ישראל".
שנים ארוכות רצה וביקש רבי ישראל לעזוב את אירופה ולעלות לארץ הקודש. פעמים מספר אף עשה זאת, אך מסיבות שונות נאלץ לחזור לפולין.
מיד כשכבשו הגרמנים את וורשה והסביבה, חקרו וחיפשו אחרי הרבי הזקן מגור, רבי אברהם מרדכי, 'וואונדער ראבי אלטער' בלשונם. רשימות מסודרות, של חצי מליון תושבי וורשה היו בידם, אך הם לא פנו לפגוע באף אחד. את כל יהודי וורשה הם ביקשו להשמיד בצורה מרוכזת, אך את הרבי מגור הם רצו במיוחד. בו הם ביקשו לטפל באופן פרטי ומיוחד. גור היתה עיירה קטנה סמוכה לוורשה. בניו ומקורביו של הרבי גרו בוורשה, אך הוא התגורר בגור, שם היתה החצר החסידית הגדולה. לשם עלו לרגל המוני ה"גוראים", באים לבקש עצה ותושייה, הדרכה וברכה.
בניית חומת גטו ורשה [] |
כשהתהדקה טבעת החיפושים אחרי הרבי, עזבו הוא ומשפחתו את גור עם הרכבת הקטנה האחרונה שעזבה את העיירה ופנו לוורשה. מאומה לא לקחו איתם. לא צידה ולא מזכרות, לא בגדים ולא שאר צרכים אישיים. כשרק בגדיהם לגופם עזבו בני משפחת אלתר את העיירה. בוורשה המתינו חסידים רבים למנהיגם ושם הנהיג הרבי את חצרו בדירה סודית, הרחק מעיניהם הבולשות של הגרמנים הארורים.
קצרה היריעה ורבים הם הניסים שמצאו את הרבי בתקופה בה שהה בוורשה הכבושה.
כול אותו הזמן ניסו מקורביו של הרבי למצוא דרך למלט את רבם מארצות הכיבוש ולהביאו לחוף מבטחים בארץ הקודש, הארץ אליה שאף להגיע מימים ימימה.
שגרירים וקונסולים הופעלו על ידי בעלי השפעה מבין החסידים. שלמונים ניתנו לכל מי שרק היתה בידו היכולת לעזור ולפעול למען שחרורו של הרבי מעול הנאצים. לבסוף השיגו החסידים את שרצו – אשרות מעבר הובאו והרבי, הרבנית ומקורבים בודדים יצאו בראש זקוף, תחת עינם הפקוחה של הגרמנים!
אין אנו יכולים לפרש את הנהגותיה של ההשגחה העליונה. מי אנחנו שנבוא ונסביר מדוע קרה כך ולא אחרת? אך בקטנות מוחנו, בדלות הבנתנו וברוב שפלותנו, יכולים אנו לראות ולהבין מעט מזעיר.
מקדים הקדוש ברוך הוא את הרפואה לפני בואה של המכה. מכין בורא העולם את הכלים לקום ולהתאושש מהזמנים ומהמאורעות הקשים.
זה היה נס ההצלה של הרבי מגור ובנו ממשיך דרכו, בעל ה"בית ישראל". זה היה נס ההצלה של עולם התורה והחסידות לאחר חורבן יהדות אירופה.
היה זה בתחילת שנות המלחמה, עת הגיע הרבי מגור ארצה והקים מחדש את חצרו החסידית.
טיפין טיפין עלו והגיעו ניצולים מאירופה הבוערת באש. עוד בתוך שנות המלחמה נחלצו אודים בודדים ובאו ארצה, מי ברישיון ומי במסתורין.
כולם חיפשו בית. כולם חיפשו מקום לפרוק בו את החוויות הקשות שחוו, כתף להישען עליה ומקום לינוק ממנו כוחות כדי להמשיך, כדי להשתקם.
כולם הכירו את הכתובת. כולם באו ועלו ירושלימה, לביתו של רבי ישראל אלתר, הרבי מגור.
לא היו אלו דווקא חסידי גור. היו אלו יהודים מכל הסוגים. לכולם היתה הדלת פתוחה וכולם התקבלו במאור פנים מופלא. בימים ובלילות, בערבי חגים ושבתות, תמיד ידע כל אחד שהדלת פתוחה, שאפשר לבוא, להשיח את הלב ולספוג כוחות כדי להמשיך.
גם לאחר סיום המלחמה היה זה הרבי מגור שעודד, שדחף לפתוח עוד ישיבות, להקים עוד מקומות תורה ולהפיץ יראת שמיים. לבנות מחדש את מה שחרב ולהפיח חיים בעצמות הדואבות.
הוא ידע מקרוב את הנעשה בישיבת פוניבז', ישיבתו של רבי יוסף שלמה כהנמן שקמה לאחר המלחמה, הכיר את בתי האבות אליהם הובאו יתומי המלחמה, תלמידי ישיבות מירושלים כדוגמת ישיבת מיר שניצלה בניסי ניסים ונחלקה בין ירושלים ואמריקה. וישיבת חברון, היו באים אליו בעידוד רבניהם וכמובן היה בקשרים עם האדמו"ר מויז'ניץ שהקים את קרית ויז'ניץ בבני ברק, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג שהקים את חצרו בנתניה והאדמו"רים מבעלז ומסאטמאר מארץ ישראל ומאמריקה.
לאחר פטירתו, כשישבו אחיו האדמורי"ם שבעה, הגיע לנחמם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר. כשנכנס, פרץ ראש ישיבת מיר בבכי וקרא: "כאן ראינו איך אדם אחד מסוגל לשאת על גבו משא דור שלם..."