יום חמישי, כ"ט בשבט ה'ת"ש, ה-8 בפברואר 1940. תחושת מחנק אופפת את העיר הפולנית המפוחדת. חמישה חודשים לאחר דריסת המגף הנאצי בעיר לודז', כשבוע לאחר הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השניה בי"א באלול ה'תרצ"ט, (ה-1 בספטמבר 1939) ניתנת הפקודה להקמת הגיטו היהודי בעיר. גיטו 'לודז' בוורטגאו'.

העבודה היא חיינו' במשמעות הקיומית של הביטוי. עובדים יהודיים בגיטו לודז [צלם]

המניע הנאצי לפעולה זו היה פשוט. לכוחות הנאצים שפלשו אל פולין, לא היה מה לעשות עם מאות אלפי היהודים שאכלסו את העיר לודז', והיוו את המקור לכמעט 50% מן התעשייה שבה. 'פתרונות' חלקיים כגירושם של כשישים אלף יהודים אל מחוצה לה, חייבים היו להיפסק, בשל סירובו של הגנרל גוברנמן הנס פרנק, לקבל יהודים כה רבים אל מחוז שליטתו. ה'יודן ריין'  (יהודים החוצה) לא צלח, איפה, במקרה זה, ולאחר עזיבתם של כשליש מבני העיר היהודים בעקבות החרמת הרכש,הפצצת בתי הכנסת המרכזיים של העיר, והתעללות יומיומית, שלח פרידריך איבלהר, הממונה על מחוז קאליש, שלודז' היתה חלק ממנו, פקודה סודית אל  גופי הממשל בעיר, ובה הורה על בידודם של היהודים במחוזות מוקצים (מחמת מיאוס...) בעיר, עד לגירושם. בפקודתו 'מתנצל' איבלהר, כי  "מובן מאליו כי הקמת הגטו אינה אלא אמצעי זמני… המטרה הסופית חייבת להיות ביעור מוחלט של מכת דבר זו". בינתיים, החליט איבלהר, ייאלץ להתמודד עם מכת 'דבר' זו, וטיפול ביהודים כבחיות בתוך כלוב, 'גיטו' מיוחד שיוקצה להם בשטח העיר.

המעבר אל הגיטו היה הדרגתי. בחודש הראשון שלאחר פרסום הפקודה הרשמית, עד כ"ו אדר א' באותה השנה, נתן הסדר הנאצי את אותותיו, והתנהלה העברה מסודרת של יהודי העיר על פי שמות רחובות ואזורים. בהמשך, גברה החייתיות הנאצית על הסדר, ובימים כ"ו וכ"ז באדר, כשיום כ"ז חל ביום חמישי, פרצו הכוחות הנאציים לבתי היהודים ברחוב פיוטרקובסקה שבעיר, והעבירו את יושביהם בברוטאליות רצחנית ובמהירות אל הגטו, שהוקם באיזור מוזנח ונחלש בצפונה של העיר, וכלל שתי שכונות: השכונה שבה שכן הגיטו היהודי עד לכשבעים שנה קודם לכן, ושכונת 'באלוטי', שהיתה כבר מחוץ לעיר, בשל האיסור שחל על היהודים לגור בה. יום זה הוכתם בתואר 'יום חמישי העקוב מדם', ובמהלכו נרצחו מאות יהודים. פעולות טבח אלו זירזו את המעבר אל הגיטו, אשר נסגר מאחורי אלפי היהודים.

בכ"ג בניסן, ה-1 במאי, כשלושה חודשים לאחר הקמת הגיטו, ננעל הגיטו באופן רשמי. הגיטו הוקף בגדר אימתנית שעליה שמרו זקיפי המשטרה(Schutzpolizei)  אשר ירו לעבר כל מי שניסה להתקרב אל הגדר. מסך ניתק את הנצורים מן החיים החיצוניים וממעט המזון שיכלו להשיג בו. בתחילה עדיין פיעמה התקווה, ויהודים רבים ניסו להבריח אוכל ולהסתנן אל מחוץ לגיטו ובחזרה אליו, אך עם הזמן והחמרת המצב, נותרו 'לעסוק' בהברחות הילדים הקטנים, שבשל ממדי גופם יכולים היו להשתחל מבעד לפרצות, ומן המבוגרים, אשר פעלו מתוך מסירות נפש.

כחמורים היינו בעיניהם [צלם]

על ידי הגסטאפו והמשטרה הפלילית, הקריפו  (Kriminalpolizei)נטלו הנאצים מן היהודים שבמקום  את כל רכושם שנותר בידיהם, וערכו, כביכול, המרה לכסף מיוחד לגיטו. את הכספים היהודיים של יהודי העיר השלישית בגודלה בפולין, בה ישבו תעשיינים יהודיים רבים מנהלי עסקים ובעלי אמצעים, קיבלו איבלהר וחבריו. בשל מעמדו של הכסף כפנימי בלבד, שהונפק במיוחד עבור הגיטו ונסחר רק בו, היו השטרות משוללי ערך אמיתי, וכך הפכו הנצורים לתלויים בנאצים באופן מוחלט ללא יכולת לתקשר, אף אם יצליחו מבחינה טכנית, עם העולם החיצון שמעבר לחומות. בחומת הוקמו ארבעה שערים, אשר היו סגורים ונעולים. שנים מהם היו ברחוב זגיירסקה, שער נוסף בככר באלוטי והשער הרביעי, בלימנובסקה. מוקד מועד לפורענות היו שלושת הגשרים שחיברו בין חלקי הגיטו, אשר היו מפורז ברחובות 'אריים', בהם לא הותר מדרך כף רגל יהודית. המעבר על גשרים אלו היווה את נקודת המפגש של היהודים עם תושבי העיר הגויים ועם הכוחות הנאציים, אשר ניצלו כל מפגש שכזה להתעללות. כך הפך המעבר מעל הגשרים לעוד נקודת סיוט שלעולם לא יכלו לחזות כיצד תסתיים, אם בכלל.

עם נעילת  הגיטו מאחורי היהודים, נצורים היו בו בתחילה כ- 165,000 יהודים, אשר אליהם צורפו בהמשך עוד כארבעים אלף נפשות יהודים שגורשו
מאוסטריה ומגרמניה. השלטונות הנאצים חפצו להפיק תועלת מן הגיטו. לשם כך הוקמו בו בתי מלאכה 'רסורטים', ובעלי העבודה היו זוכים למנת אוכל יומית: פיסת לחם, מים בשם מרק, ופרוסת נקניק מבשר סוס. נתח בשר זה היווה מושא לסיפורי מופת וגבורה בגיטו, כאשר שלדי האדם, רוח ועצמות, לא נגעו בו, ולחילופין, כאשר הרבנים שבגיטו עמדו על כך, כי הנצורים חייבים להיות ניזונים ממנו בשעת פיקוח נפש זו. יהודי הגיטו נקראו לשמור על הגוף בדווקא, משום שבכל הדורות היתה מטרת האומות לגזול את הרוח היהודית. ואילו במקרה זה, המגמה הינה גזילת הגוף עצמו, ועל כך יש להילחם. מדברי הרב יצחק ניסנבוים, גיטו וורשא: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קדוש השם במוות. לפנים דרשו אויבינו את הנשמה והיהודי הקריב גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו - לשמור חייו"

תנאי החיים בגיטו היו נוראים. שטחו של הגיטו, שכלל רחובות ספורים בלבד, עמד על 4.398, אשר מתוכם, רק 2.339 קמ"ר היו בנויים. הצפיפות שעמדה בתחילה על כשבעה אנשים בחדר, עמדה בימי השיא של הגיטו, כאשר הנאצים נהגו לרכז את יהודי הסביבה אל המקום, על עשרים יהודים בחדר, מצב שלא אפשר שמירה על תנאי הגיינה, ומחלות מדבקות השתוללו בגיטו. המבנים הצפופים היו עשויים עץ, וללא תשתית של מים או ביוב. חוסר תנאים תברואתיים הפיל עשרות אלפי חללים, כשהשיא עמד בשנת ה'תש"ד (1948) בה נפחו נשמתם כ-18,000 יהודים כתוצאה מרעב וממחלות, כשלאורך ארבע שנות קיומו של הגיטו, כחמישית מאוכלוסיתו נכחדת בתוצאה ישירה מתת התנאים שהיו, כשרבים מפתחים מחלות לב, שחפת ודלקת ריאות כתוצאה מתת תזונה מחפיר, חוסר הגיינה וקור עז;

בלודז' שבפולין, עמדה הטמפרטורה הממוצעת בחורף הארוך על ממוצע של מינוס 7 מעלות קור, והרעב היכה בשלדים המהלכים. הגרמנים ספקו מעט מאד חומרי הסקה, והקור העז הביא את הנצורים להסיק כמעט כל דבאר שעשוי היה מעץ. מה שהחמיר את התנאים עוד יותר, ובסופו של דבר גם התכלו חומרי הבעירה ואלפים מתו ישירות מן הקור או בעקיפין ממנו.

גיטו לודז' ידוע היה גם בשל ראש ה'יודנראט' שבו, חיים רומקובסקי. גוף היודנראט היה מעין מועצה יהודית מנהלית ומבצעית שהוקמה בגיטאות
השונים, שעליה היה להיות הגוף המקשר בין היהודים שבגיטו לבין השלטונות הגרמניים, תוך מגעים עם הגופים שהיו אחראים על הגיטו, ובד בבד, להוות לגרמנים מבצעי פקודה נאמנים תוך שימוש בסמכות שהוענקה להם על יושבי הגיטו. בתחילה מונה רומקובסקי, אשר היחס כלפיו מעורב ונוטה לביקורת, ל'זקן היהודים', והתבקש להקים 'מועצת זקנים' אלטסטנראט (Ältestenrat), מועצה זו מנתה 31 חברים, מהם שרידי מנהיגי הקהילה, ודמויות אהודות בה, אך המועצה פורקה וכך הפך רומקובסקי לראש ה'יודנראט', אשר נטל את האחריות לטיפול בענייני הגיטו מאת  מנהל הגיטו הגרמני -גטוורוואלטן (Gettoverwaltun)

בשנת ה'תש"א הועמד רומקובסקי בפני דרישת הגרמנים להרכיב את משלחת האקציה הראשונה, אקצית הילדים. ראש יודנראט אחר, אדם צ'רניקוב, ראש היודנראט של גיטו וורשא, התאבד כאשר נדרש להרכיב את הרשימה למשלוח המוות, אך רומקובסקי טען בפני היהודים כי עליו לכרות איבר אחד, על מנת להציל את הגוף כולו, וכי על מנת להמשיך את חיי כל האלפים האחרים שבגיטו, ביקש כי ייתנו לו את הילדים.

ראש היודנראט, רומקובסקי, בסיור בגטו

רומקובסקי מינף את התעשייה בגיטו, על מנת להצדיק את קיומו. מאז 1940 (שנת ה'ת"ש) כאשר הגרמנים נוכחו לדעת כי למרות תכנונם לחסל את הגיטו במהירות האפשרית, הוא ימשיך לעמוד על כנו, התבצעה שורה של החלטות, בהן ההחלטה כי היהודים יכלכלו את עצמם, וידאגו לתוצרת ולמכירתה, תוך השגת חומרי הגלם באופן עצמי. עד לאותה התקופה פעלו בגיטו רק כשבעה עשר מפעלים, והנאצים החליטו על הגדלת התעשיה לאין ערוך, כשרומקובסקי הינו היד המבצעת. 'רסורטים' נפתחו על ידו בזה אחר זה, וככל שעבר הזמן, והמזון היה תלוי רק בעבודה מאומצת, שולבו בעבודה גם ילדים מגיל עשר, חולים וקשישים, ועם הזמן גדל היקף העובדים יותר ויותר לכדי 90% בסוף שנות קיומו של הגיטו, בה'תש"ד (1944) , בשל הצורך החיוני בעבודה תמורת מזון, וכן בשל האקציות שהחלו ב-1941 (ה'תש"א), במהלכן מוינו ה'בלתי מועילים'; חולים, ילדים קטנים וקשישים מן ה'מועילים'- הפרודוקטיביים, כשהראשונים נשלחים למחנה ההשמדה חלמנו, אשר מצוי כשלושים ק"מ מצפון מערב ללודז'. רומקובסקי עמד על כך שהעבודה תהיה מהירה ויעילה, ותמורת העבודה המפרכת השתכרו היהודים חצי מנת אסיר ליום.

רחובות הגיטו נמלאו בחללים מאין קובר, הגוף הלך ודעך, ודווקא מתוך כך צמחה המגמה הרוחנית שמכונה כיום 'קדושת החיים בגיטו'. למרות שאחת ממטרות הנאצים בהקמת הגיטאות היתה לגרום ליהודים לאבד צלם אנוש, ולהביא למצב בלתי נמנע של חרב איש באחיו, התגלתה העוצמה היהודית על כל יופיה ואצילותה דווקא בגיא הצלמוות. ארגוני חסד אמיתי וחסד של אמת הציפו את הגיטו. חברא קדישא, אשר היו קוברים ללא הפוגה במאמצים פיזיים על אנושיים, חברות צדקה, מקבלי פני המגורשים החדשים, בהם יתומים רבים, חברות ביקור חולים שערכו התרמות אוכל מפרוסת הלחם הזעירה של ענקי הרוח, שעמד להם כוחם להעניק מפיסת החיים המוחשית שבידיהם- לאחיהם. מנייני תפילה התקיימו תוך סיכון נפשות של ממש, כמו גם אפיית מצות מצווה והדלקת נר חנוכה. התנועה החסידית- גוראית, 'מתיסובצ'עס', מייסודו של מתתיהו גלמאן זצ"ל, שלחה שלוחות גם אל גיטו לודז', והפיחה חיים בלבבות כבויים.

גיטו לודז' היה האחרון שתפקד לקראת סיום המלחמה והאחרון בהם שחוסל, כשלפני חיסולו נשלחים אלפים להשמדה מאסיבית באושוויץ'. קבוצה קטנה של כ- 900 יהודים נותרה בגיטו עד לשחרורו על ידי הצבא האדום כארבעה חודשים לפני כניעתה של גרמניה לצבאות בעלות הברית.
מתוך 205 אלף היהודים שחיו בגיטו לודז', רק כעשרת אלפים מתוכם שרדו, ובמלאות 60 שנה לחיסול הגיטו (ה'תשס"ז, 2007) הוקם בעיר 'פארק הניצולים' שבו נטעו מאות עצים על ידי הניצולים.

בטקס שנערך בפארק ההנצחה השתתפו אלפי יהודים, ניצולים ודורות שניים ושלישיים להם, והוכיחו שוב, כי 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא- מצילנו מידם!'
ה' יקום דמם.

מגורשים ממתינים בתחנת האיסוף [צלם]