ברבות השנים היוותה ירושלים כור היתוך לעולים היהודים הרבים שפזורים היו ברחבי תבל. הגירוש מספרד הביא עימו גל גדול של יהודים והעדה הספרדית החלה בגיבושה בעיר עד שהפכה לעדה המרכזית עד אמצע המאה התשע עשרה, אז גם צברה תאוצה עלייתם של יהודים מערביים שהגיעו מארצות האסלאם ומרחבי האימפריה העות'מאנית ועימם רבי דוד בן שמעון המכונה הרדב"ש או "צוף דב"ש".

רבי דוד בן שמעון הגיע לעיר הקודש מהעיר רבאט שבמרוקו בה נולד בשנת תקפ"ד ועמו בנו רבי רפאל אהרן ותלמידיו. אביו היה סוחר אמיד וכבר בגיל צעיר מאד היה הרדב"ש דמות מרכזית ובולטת בחיי הקהילה בעיר, הן בניהול ענייניה האדמניסטרטיבים והן בשימושו כמורה דרכם של תלמידים רבים שספגו את תורתם מפיו.

בהיותו כבן עשרים ושמונה עלה ארצה, ובראותו את המציאות העגומה של בני קהילתו המערביים החיים בתוך החומות בדלות גמורה וצפיפות רבה החל בפעילות נמרצת להטבת מצבם כשהוא תופס בידיו הרחבות את מושכות מנהיגות העדה.

כל ארגון העדה בעצם הוטל על שכמו ובאישיותו התקיפה והנועזת לא בחל בפעולות שהיו בגדר חידוש באותם ימים. אחת מהן הייתה ייסודה של עדה עצמאית, היא 'העדה המערבית בירושלים', שעד אז כמו יתר עדות הספרדים הייתה תחת הנהגתה הבלתי מעורערת של 'העדה הספרדית בירושלים'.

גוף זה נועד להגן על המערביים, יהודים שהגיעו לארץ ממדינות צפון אפריקה, וכאמור היה הראשון שפרש מניהולו האבסולוטי של ועד העדה הספרדית אליו שויכו יהודיה הספרדים של ירושלים וגם מבני האשכנזים היו שהסתפחו אליו. פרישה זו היתה תקדים לעדות נוספות אחר כך ויצרה מפנה בעיצוב חייה של הקהילה היהודית באותה תקופה.

יוזמה אחרת הייתה שליחת שד"רים אל קהילות המגרב כדי לגייס כספים למען העדה ולצורך הגשמת חזונו להקים שכונה חדשה ראשונה מחוץ לחומות העיר ובכך להקל על תנאי חייהם הקשים בתוך החומות ולהביא לרווחתם. מלבד זאת פעל רבות עבור נזקקים, פתח חנות למכירת בשר שיועדה לעניים בלבד ופתח את ביתו עבורם, ולא בכדי נתקבל כינויו "אבי היתומים ודיין האלמנות".

צעד חדשני שבו נקט היה פרסום דין וחשבון של כל התרומות הכספיות והוצאותיהן בעיתון "חבצלת", וזאת בכדי שלא יהיה חלילה חשד בניקיון כפיהם של העוסקים בדבר ובכדי שגם התורמים ידעו מה נעשה בכספם.

כתפיו הרחבות נשאו בנטל הרב במשך שש שנים, אולם משהלך ועלה מספרם של בני הקהילה והוא עצמו פרש כנפיו על רבים מבני העדה במקומות נוספים מחוץ לירושלים, מינה ועדה של שבעה אנשים שתסייע לו בפעילות הרחבה ולבקשתו נרתם לעזרה גם השר משה מונטיפיורי.

השר משה מונטיפיורי []

מלבד ענייני הקהילה השוטפים על כל צדדיהם לא הזניח את הישיבה על לימוד התורה ואת הטיפול בבעיות הלכתיות שונות במסגרת כינונו של בית הדין שבראשו עמד במשך שנים עד לפטירתו, ובכתיבת פסקי דין רבים.

הוצאת היהודים המערביים מחוץ לחומות דרשה תושייה ואומץ רב בימים בהם היו נתונים כולם בתוך חומו. גיוס הכספים אפשר לרבי דוד לרכוש מגרש מחוץ לחומות ובמקום זה הוקמה שכונת 'מחנה ישראל' שבה ייסד שני בתי כנסת, בתי מדרש, מקוואות ובתי מחסה לנזקקים, ושעריה ננעלו בלילה. מחנה ישראל הייתה השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה ונשאה בתחילה את השם 'שכונת המוגרבים' (מערביים).

מיקומה של מחנה ישראל על פי מפת שיק [צלם]

מדרגות ומעברים בשכונה [צלם]

חיבתו הרבה לארץ הביאתו לא רק לחיות בה אלא גם לשקוד על כל מאמרי חז"ל הנוגעים לשבחה של ארץ ישראל עליהם הוסיף באורים משלו אותם כינס בספרו "שערי צדק" בכרך הראשון הקרוי "שער החצר". בחיבתו זו לא קמץ מכספו ואת מיטב הונו השקיע בהבאת הספר לדפוס והוא הופץ לא רק בארץ אלא גם מחוצה לה ונתחבב על קוראיו בשל איכותו הרבה.

ספר זה הוא היחיד שנדפס בשלמותו עוד בחייו. לאחר פטירתו פורסמו ספרים נוספים מפרי עטו, בהם "שער המטרה" על הלכות ארץ ישראל, "שער המפקד" ובו אוסף דינים ומנהגים הקשורים לארץ, "שער תקדים" על המצוות הקשורות לה ו"שירי תהילה" המכיל בקשות ושירים לזמנים ולמועדים.

פעילותו הענפה ודאגתו הרבה לצרכי הפרט והכלל הביאה רבים מבני עמו להתדפק על פתח ביתו הפתוח ממילא עבורם. מכל שכבות האוכלוסייה, ולא רק מבני העדה, הגיעו אליו לקבל ברכתו, עצתו וללמוד תורה מפיו. הוא עצמו צנוע היה בהליכותיו ופרסומו הגיע אליו למרות מאמצי בריחתו ממנו. הוא נהג שלא להזכיר את שמו על גבי כתביו אלא חתם את דבריו בשם "מעט דב"ש" וכן לפני שנתן את פסיקותיו ההלכתיות כתב תחילה "מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מילה להשיב דבר או חצי דבר".

רבי דוד בן שמעון נפטר בכ' בכסלו שנת תר"מ ומקום מנוחתו בהר הזיתים בירושלים.

ציור קיר בשכונת מחנה ישראל [צלם]

תבליט בכניסה לרחוב הראשי בשכונה [צלם]