שריפות הספרים הראשונות שנעשו על רקע אנטישמי היו עוד לפני כתיבת התלמוד בתקופת הרומאים, במשנה במסכת תענית מובא כי בשבעה עשר בתמוז שרף אפוסטמוס את התורה, באותה תקופה גם הועלה על המוקד רבי חנינא בן תרדיון שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות יחד עם ספר התורה, לפני מותו נשאל רבי חנינא על ידי תלמידיו "רבי מה אתה רואה?" ענה להם רבי חנינא כי הוא רואה "גוילין נשרפין ואותיות פורחות".

שריפת התלמוד המפורסמת ביותר היתה שריפת התלמוד בפריז שהיתה תוצאה של משפט פריז, במשפט זה שאורגן על ידי המומר ניקולס דונין אולצו מנהיגי יהדות צרפת ובהם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי להתווכח עם חכמי הנוצרים על אמיתות התלמוד, הויכוח לא התנהל כויכוח רגיל אלא היה מעין כתב אישום כלפי התלמוד בבלי שטען כי התלמוד מגדף את הנוצרים, מצווה לשונאם, ותוכנו כביכול בלתי מוסרי, על חכמי היהודים נאסר להעלות טענות כנגד אלא רק להגן על התלמוד מהטענות שהועלו נגדו, סופו של המשפט העיד על מטרתו כאשר נאספו ספרי התלמוד היקרים בעשרים וארבע עגלות שהועלו באש ברחבת עיריית פריז ביום ט' בתמוז ערב שבת קודש פרשת חוקת שנת ה' אלפים ד'.

כיכר העירייה של פריז  [צלם]

שריפת התלמוד השפיעה רבות על יהדות אירופה וכתוצאה ממנה הצטרף רבי יחיאל מפריז לעליית בעלי התוספות לארץ ישראל והתיישב בעכו שם הקים ישיבה, תלמידו של רבי יחיאל המהר"ם מרוטנבורג כתב בעקבות אירוע זה את קינת "שאלי שרופה באש שלום אבלייך" שנוהגים לאמרה בתפילת שחרית של תשעה באב.

אירוע זה גם גרם לקביעת תענית יחידים ביום זה כפי שמובא ב"מגן אברהם" על הלכות תענית, שם הוא מספר על שאלת חלום שעשו חכמי אותו דור על מנת לדעת את סיבת הגזירה ובה נענו מן השמים במילים "זאת חוקת התורה מתרגמינן דא גזירת אורייתא" (זאת חוקת התורה מתרגמים זו גזירת התורה), חכמי אותו דור הסיקו מתשובה זו כי יום זה שחל בפרשת חוקת הוא שגרם לגזירה ועל כן נהגו להתענות בו.

כעבור יותר משלש מאות שנה ציווה מקסמיליאן הראשון קיסר גרמניה בעקבות הסתתו של המומר יוהאן פפרקורן להחרים את ספרי התלמוד, לאחר שתדלנות יהודית שבראשה עמד יהודי החצר רבי יוסלין מרוסהיים ציווה הקיסר על הקמת ועדה לבדיקת התלמוד, כחבר בוועדה מונה הפילוסוף הנוצרי יוהאנס רויכלין שיצא להגנת התלמוד ושכנע את הקיסר לחזור בו מגזירתו למרות מחיר אישי ששילם בהכעיסו את הנזירים הדומיניקנים.

בשנת ה'שי"ג נערכה שוב שריפת התלמוד, בפעם זו ערכו הנוצרים בהוראת האפיפיור יוליוס השלישי את שריפת התלמוד בכמה ערים ברחבי איטליה, הרקע לגזירה היה סכסוך שהתגלע בין שני בתי דפוס שפעלו בעיר ונציה, שני בתי הדפוס היו בבעלות נוצרית אבל הדפיסו ספרים יהודיים, שני העסקים התחרו זה בזה עד שבסוף שנת ה'שי"ג הפכה התחרות לכדי ריב של ממש, סיבת המריבה הייתה ויכוח על הזכויות להדפסת ספרו של הרמב"ם, הבעלים של שני בתי הדפוס פנו כל אחד בנפרד לאפיפיור היושב ברומא בטענה כי בבית הדפוס המתחרה מדפיסים ספרי קודש יהודיים המזלזלים בנצרות, אל טענותיהם של בעלי בתי הדפוס הצטרפו מספר מומרים, בעקבות ההלשנה הקים האפיפיור יוליוס השלישי ועדת חקירה שהוטל עליה התפקיד לבדוק האם אכן תוכנו של התלמוד מזלזל בנצרות, הועדה החליטה שאכן התלמוד פוגע בנצרות ובעקבות כך פירסם יוליוס השלישי צו המורה על איסוף ספרי התלמוד והשמדתם, ספרי תלמוד רבים נאספו ועימהם אספו הנוצרים בבורותם אף ספרי קודש אחרים שאינם חלק מהתלמוד, הספרים המוחרמים נאספו בכיכר המרכזית של רומא וביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת שנת ה'שנ"ד הועלו הספרים הקדושים על המוקד.

לאחר שריפת הספרים ברומא נאספו ונשרפו ספרים גם בערים נוספות באיטליה, ביום י"ג בחשוון הועלו על המוקד ספרים בעיר ונציה, בחודש שבט נשרפו ספרים בעיר אנקונה ולאחר מכן בערים נוספות.

באותם ימים פרסמה הכנסייה רשימת ספרים אסורים ובתוכם נכלל התלמוד בבלי, רשימה זו בוטלה באופן סופי רק לפני 44 שנים בלבד.
לאחר פרשה זו הפעילו שתדלנים יהודים לחץ כבד על האפיפיור שהמיר את גזירת שריפת הספרים בגזירת הצנזורה, ועדה מיוחדת שהוקמה לשם כך צנזרה את ספרי התלמוד בכל מקום שנראה לאותם בורים כפגיעה בנצרות.

בעקבות אירועים אלו ערכו יהודי העולם חשבון נפש מהי הסיבה שגרמה לגזירה זו, רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל סבר כי הגזירה באה בעקבות שקיעת היהודים בעולם הזה והנאותיו, ועל כן הוא מיהר להקים חבורת לומדים שישבה ועסקה בתורה ברציפות תוך עזיבת הנאות העולם הזה והוויותיו.

בעת החדשה מפורסמת שריפת הספרים שנערכה ביום פסח שני – י"ד באייר תרצ"ג, בככר האופרה שבברלין (כיום ככר בבל) על ידי  המשטר הנאצי, בשריפה זו נשרפו כעשרים אלף ספרים שרובם היו ספרי חולין שכתבו יהודים או מתנגדים אחרים למשטר הנאצי, אולם גם ספרי קודש רבים נשרפו באותה שריפה.

בקינה הנזכרת של המהר"ם מרוטנבורג נאמר "עוד תגזור לשרוף דת אש וחוקים, ולכן אשרי שישלם לך גמוליך. צורי בלפיד ואש, הלבעבור זה נתנך, כי באחריתך תלהט אש בשוליך".