מייסד שושלת לעלוב הרה"ק רבי דוד בידרמן זצ"ל, נולד בשנת תק"ו לערך, לאביו רבי שלמה. משחר נעוריו סיגף וזיכך את גופו, אך עדיין לא חש שלימות בנפשו עד שנסע אל הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל והיה מקושר אליו עד הסתלקותו, למרות שאביו לא ראה זאת בעין יפה.

לאחר מכן נסע אל הרה"ק רבי יעקב יצחק 'החוזה מלובלין' זצ"ל והתדבק בו, ואף בצל היהודי הקדוש מפשיסחא זצ"ל, היה מסתופף. התפרסם בעולם כאוהבם של ישראל. מאוחר יותר, נלקח בנו הרה"ק רבי משה כחתן עבור בתו של היהודי הקדוש.

לפרנסתו החזיק חנות קטנה למכירת מלח, בה ישבה אשתו, וכדי שלא להיכשל חלילה בענייני משקולות נהגה תמיד להוסיף קמעה מלח כתשורה.
מתלמידיו ידועים הרה"ק רבי יצחק מוורקא, רבי ישעיה מפשעדבורז' ועוד. אחד התלמידים הנודעים, היה האדמו"ר הרה"ק רבי חיים דוד ד"ר ברנהרד זצ"ל מפיוטרקוב, אותו קירב ליהדות, ששימש כרופא כל ימיו, והשתמש במקצועו לקירוב יהודים.

רבי דוד לא חיבר ספרים ואף מיעט באמירת תורה, כשהוא תולה זאת בפסוק 'בליבי צפנתי אמרתך, למען לא אחטא לך'. אחטא-הוא גם מלשון חסרון. 'יש להימנע מאמירה מיותרת, שמא בכך נחסיר מהנדרש לומר", קבע. עם זאת מעט מדבריו הובאו בספרים שונים של ליקוטים. רבי דוד הסתלק לשמי רום בז' שבט תקע"ד ומנוחתו כבוד בלעלוב.

בנו של רבי דוד, רבי משה בידרמן, נולד בשנת תקל"ז. כאמור הוא היה חתנו של היהודי הקדוש מפשיסחא ולאחר הסתלקות אביו מילא את מקומו כמנהיג לעלוב. לעת זקנותו, נפרד מאדמור"י פולין ועלה לירושלים. מסופר כי בטרם נטש את פולין, הגיע להיפרד גם מהרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, ביקש ממנו רבי ישראל, להמתין קמעה, ואז יצטרף לנסיעה. רבי משה סרב והחווה על זקנו המלבין, כשהוא מפטיר: 'זקני מלבין מיום ליום, ואינני יכול להמתין יותר'.

בשנת ה'תרי"א, עלה לארץ ישראל יחד עם בניו ונכדיו, התיישב בירושלים ובה נפטר. כשהוא חי בה שבעים ושנים יום כמספר שנותיו שהסתכמו בשבעים ושניים. הוא הוסיף וציין כי התקיים בו 'יום לשנה'. הוא ביקש להגיע אל הכותל המערבי, כשהוא מביע תקוותו למקורביו ואומר: "ניתן שאגה אחת והגואל יבוא", אלא שבדרכו לכותל, החלו הישמעאלים להשליך על הפמליא אבנים והם נאלצו לסגת. רבי משה לא זכה להגיע בסופו של דבר לכותל. הוא נפטר בי"ג טבת תרי"א.

אחד מתלמידיו הידועים הוא, הרה"ק רבי שלמה מראדומסק זצוק"ל.

את מקומו של רבי משה מילא בנו הרה"ק רבי אלעזר מנחם מנדל, שהוגדר כאדמו"ר הירושלמי הראשון, ויש שכינוהו בתואר האדמו"ר הארצי ישראלי הראשון. ואף היה זה שקבע את הלבוש הירושלמי, שמכונה ביידיש "געלע קאפטן". כשהוא מייחס לבוש זה, כבגדי האבות ע"ה. כמו כן תיקן את מנהג תליית הנרות בבית הכנסת ("הענג לייכטער") התולים כנברשת ובהם עשר צלוחיות להדלקה כנגד עשר ספירות. תקנה זו באה, לאחר תקרית שהתרחשה בבית מדרשו בה הסיטו החסידים בליל שבת שולחן ועליו נרות דולקים. רבי אלעזר נפטר במיתת נשיקה במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה בעת נטילת ידיים, בפורים המשולש בירושלים. צדיקים העידו בו, כי הוא היה הצדיק היחיד בדורו שלו התגלה סוד נטילת ידיים. יום פטירתו הוא ט"ז אדר ב' ה'תרמ"ג.

אחרי רבי אלעזר מנחם מנדל המשיך באדמו"רות בנו, רבי דוד צבי שלמה שכונה בירושלים "ר' דוד'ל". הוא עמד בראש הפעילות עבור אנשי היישוב הישן, ואף כיהן כראש "הקדש וורשא". שכונת בתי וורשא בירושלים הנקראת עד היום גם בשם "הקדש בידרמן", מתייחסת אף היא אחריו, בשל העובדה כי הייתה זו יוזמתו הברוכה. הקים את ישיבת "חיי עולם" החסידית וייסד את בית הדין החסידי בירושלים. גם חסידי קארלין, הרבו להסתופף בצילו בשל העובדה כי הוא נחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרה"ק בעל ה'בית אהרן' מקארלין. אף הציבור הספרדי ראה בו מנהיג דגול ואף בקשו להכתירו כחכם באשי, אך הוא לא נעתר לבקשה זו. הוא נפטר ביום ה' אלול ה'תרע"ח.

אחרי רבי דוד צבי שלמה, המשיך בנו, רבי שמעון נתן נטע את השושלת. עוד בחיי אביו שב לפולין והתקרב להרה"ק רבי אברהם אלימלך מסטולין קארלין זצוק"ל. בתקופה מסויימת התגורר בקראקא, עד ששב לירושלים והמשיך לכהן כאדמו"ר לזמן קצר ונפטר בצום גדליה ג' תשרי ה'תר"צ.
עם פטירת רבי שמעון נתן נטע הכתירו החסידים את בנו רבי משה מרדכי כאדמו"ר. רבי משה מרדכי  נולד בין חומותיה של ירושלים העתיקה, בכסלו תרס"ג.

גינוני הקדושה והטהרה, שאפיינו אותו מעת ילדותו, היו למופת. זקנו שחיבבו ביותר, לקחו פעם עמו, שישן במיטתו, בהתבטאו "איתו טוב לישון"... הוא גדל בעיקר על ברכי סבו זה, שכן אביו נסע כאמור לסטולין. לפיכך, הוא שם עינו עליו וטיפח את עלם החמודות, כיאה למי שעתיד לצמוח לגדול בישראל.

כששאלוהו, מה יחפוץ לעשות ובמה יעסוק כשיגדל? ענה להם בחכמתו: "כל אומן, מלמד את בנו ונכדו את המקצוע בה עסק במהלך חייו. זקני ואבי, יעשו גם כך וילמדוני מלאכתם.."

רבי משה מרדכי נודע, כעילוי וכשקדן עצום, רעיו העידו עליו, כי הוא נצפה תדיר כשהוא משנן את תלמודו ח"י שעות ביממה. כבר בגיל 15, היה מקיץ בחצות הלילה, הולך להיטהר במקווה ומחיש צעדיו אל הכותל המערבי, שהיה סמוך כאמור למקום מגוריו, בכדי לערוך תיקון חצות. בגיל 17 התעטר בהיתר הוראה ע"י רבני ירושלים, אך הוא סירב להתהדר בכתרה של תורה, והסתיר את ידיעותיו הרבות, מפני הסביבה.

חסידי לעלוב במחיצת רבם שליט"א	צלם

מאוחר יותר, נפטרה עליו אמו, והוא נסע לפולין, לחסות בצל כנפי אביו הרשנ"נ, ולהתבשם מזיו קדושתו. שם גם נשא לאשה את הרבנית ע"ה, שהייתה בתו של אשת אביו השניה. בתקופה זו התקרב לכל צדיקי פולין, ובמיוחד נקשרה נפשו בעבותות אהבה עם הרה"ק רבי אברהם אלימלך זצוק"ל מקארלין. הקרלינאי, הרעיף עליו חיבה יתירה והוקירו מאד. כאשר השיא את בתו, שלח אותה ביום חופתה, להזכיר עצמה בפני רבי משה מרדכי.

לאחר פטירת אביו, הפצירו בו עדת החסידים ליטול לידיו את מוסרות ההנהגה, ורק לאחר שלא יכול היה לסרב, נעתר לבקשתם והחל להנהיג את החסידות ביד רמה.

בעת מלחמת העולם השניה, כשהנאצים ימ"ש, התקרבו לשערי ארץ ישראל, ואת הישוב היהודי, אחזה בעתה איומה ופחד עצום, מחשש לבאות, נסע הרבי לציונו של רבי מאיר בעל הנס זיע"א בטבריה, והסתגר במקום במשך 40 יממות רצופות, בתפילה להצלת העם היושב בציון.

היה הרבי הראשון, שהנהיג את המסורת לנסיעה לרשב"י במירון, על מנת לשבות בשב"ק, בצל המערה. שבת פר' בהעלותך, נבחרה על ידו לנסיעה זו, בה התמיד 40 שנה. ידוע היה ברוב חולי ורווי ייסורים, כל ימי חייו. בחג השבועות תשמ"א, התבטא באזני מקורביו: "קיבלתי עלי יותר מדאי".. או אז חלה את חוליו שריתק אותו למיטתו. בכ"ד טבת, תשמ"ז, נסתלק הרבי לבית עולמו.

בניו כיהנו באדמורו"ת אחריו. בנו הבכור הרה"ק רבי אברהם שלמה זצוק"ל, שכיהן כאדמו"ר בירושלים ונפטר בט"ז שבט תש"ס, והרה"ק רבי אלתר אלעזר מנחם מענדל זצוק"ל שנפטר בתשס"א ושימש כאדמו"ר בבני ברק, ובנו, הרה"ק רבי שמעון נתן נטע זצ"ל , אשר כיהן כאדמו"ר מלעלוב עד לעת פטירתו בליל יום הכיפורים של שנת ה'תש"ע, זמן קצר לאחר סיום תפילת ערבית של היום הקדוש, בעודו בבית המדרש. במשך כמה שנים כיהן האדמו"ר זצוק"ל גם כרבם של חסידי פינסק-קארלין.

עודכן: מוצאי יוהכ"פ ה'תש"ע