מאמר
חגי הנביא
בא' באלול ג'ת"ו נאמרה נבואת חגי הראשונה בה הוכיח את עם ישראל על העצלות בשיקום בית המקדש. על פי הנאמר בפוסקים ראוי לומר ביום זה את פסוקי הנבואה.
תקופתו של חגי הנביא, מתחילה בשלהי חורבן בית המקדש הראשון ומסתיימת בראשית ימי הבית השני. ספרו הוא העשירי שב'תרי-עשר' ומכיל שני פרקים בלבד. פרקים אלו מתייחסים בעיקר, לעידוד שארית העם השוהה בגולה, ומפצירה בו לשוב ולחדש ימיו כקדם, בדומה לנבואותיו של הנביא זכריה, שהיה בן זמנו.
למרות שכורש כבר הצהיר שמונה-עשרה שנה קודם לכן, על הסכמתו לבניית בית המקדש, נותרה הקריאה בלתי מיושמת. המצב הכללי של העם לא היה בכי טוב. את ההתלהבות המתוארת בספר עזרא לנושא, החליפו דכדוך וקדורניות.
בשנה השנית למלוך דריווש הראשון, בא' באלול נאמרה נבואה לחגי הנביא שנועדה לזרובבל בן שאלתיאל נשיא יהודה, וליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. בנבואה נשמעת תוכחה גלויה על כך שהם מתעצלים לבנות מחדש את בית המקדש שנחרב. "כה אמר ה' צבאות, העם הזה אמרו לא עת בא, עת בית ה' להיבנות".
חגי ממשיך ומוסיף לייסרם בשם ה', כי כל איש דואג לעצמו ולביתו ואילו בית ה' עומד שמם ואין איש שם על לב. לכן הוא מודיע כי נגזרה עליהם צחיחות, שידפון ומארה בכל משלח ידם ופרי בטנם ובהמתם.
הנבואה הקשה, מעוררת את רוחם וליבם של זרובבל, יהושע והעם, והם נחלצים לבוא ולעשות במלאכה.
הנביא מבטיח לעם, למרות העדר המשאבים וחוסר האפשרויות, כי 'גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון', ובכך ממריץ אותם שלא להשתהות יותר.
מהמתואר בפסוקים, עולה, כי חגי היה באותה עת בסביבות גיל השבעים, אם לא למעלה מכך, ואף היה נוכח בעת חורבן הבית הראשון. שכן נאמר בהם "מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון". תימוכין נוספים לכך ניתן למצוא במפורש במסכת זבחים, (ס"ב ע"א) שם מעיד רבי אליעזר בן יעקב על "שלשה נביאים שעלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית". שלושה נביאים אלו, הינם חגי זכריה ומלאכי, שציטוטים הלכתיים רבים נאמרו בשמם ברחבי התלמוד.
לא כל הנבואות נאמרו ביום א' אלול. השניה נאמרה ביום השביעי של סוכות, והאחרונות בכ"ד כסלו, אך כולן נסובות אודות ענין המקדש.
במהלך הפסוקים, מתואר נסיונו של חגי לתהות על קנקנם של הכהנים ועל בקיאותם בנושאי טומאה וטהרה. לא מעט שנים חלפו מאז החורבן, והיה עליו לוודא כי משרתי ה' מצויים בהלכות נחוצות אלו. בתלמוד נחלקו אמוראים, האם ידעו הכהנים להשיב על השאלות שנשאלו, או לאו.
קריאתו של חגי הנביא, נפלה על אוזניים קשובות ונשאה פרי, וארבע שנים לאחר מכן, בשנת שש לדריווש, עמד בית המקדש החדש על תילו. ראוי לציין, כי גם בספר עזרא מתואר חגי כאחד מן הנביאים שזירזו ודרבנו את העם לבנות את בית המקדש. בית מקדש זה, נהרס בסופו של דבר על ידי הורדוס שהקים תחתיו חדש ומפואר, עליו נאמר בחז"ל כי "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו, לא ראה בנין מפואר מעולם", והכוונה היא כפי שמעידה הגמרא לבניינו של הורדוס.
סופו של ספר חגי, רצוף הבטחות ופסוקי עידוד לעם, ואף זרובבל מקבל מעמד מיוחד, ומחדש את ימי המלוכה.
בעל מחבר ספר 'כף החיים' מביא (סימן תקפ"א סט"ו): "וכתב הרב נזירות שמשון דיש לקרות ביום ב' דר"ח אלול סימן א' דנבואת חגי עד סימן ב' וכו', והטעם לפי שאותה נבואה נאמרה באותו יום ויש מצווה לקרותה באותו היום".
הייתה זו אחת הנבואות האחרונות, שכן לאחר הסתלקותם של שלושת הנביאים, לא קמו נביאים חדשים, וכמופיע במסכת סוטה (מ"ח ע"ב) "תנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ..."