"חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: א. נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל. [בחטא המרגלים]. ב.חרב הבית בראשונה. ג. חרב הבית בשנייה. ד. נלכדה ביתר. ה. נחרשה העיר [ירושלים]." [משנה סוף תענית]. אך מאז שנחתמה המשנה נוספו בתשעה באב עוד צרות רעות וקשות על עם ישראל. קהילות יהודים שלמות נכחדו במיתות שונות ואכזריות במלחמת העולם הראשונה, גירוש יהודים אל הלא נודע בגירוש ספרד, ועוד. אמנם כל הצרות והייסורים של עם ישראל שורשם בחורבן הבית ובגלות עם ישראל, אך "לבררם אין בי כוח לגלותם לא אעצור חיל" ואף ש"יכלה הזמן והם לא יכלו" כי שנות הייסורים כשנות הגלות, והיאך אפשר לכתוב ולסכם קרוב לאלפיים שנות גלות וייסורים?!  לכן נתמקד רק בצרות שאירעו בתשעה באב, וגם רק במקצתם ואפילו לא ברובם.

"נלכדה ביתר" - עיר גדולה הייתה ביתר והיו בה אלפים ורבבות מעם ישראל, ומלך גדול מישראל מלך עליהם ושמו בר-כוכבא. רבים מגדולי ישראל ובראשם התנא רבי עקיבא טעו לסבור שבר-כוכבא הוא מלך המשיח!. במשך שלוש וחצי שנים הצליח במלחמותיו נגד הרומאים עד שלבסוף על ידי חטא העם וחטאו של בר-כוכבא שהרג את רבי אלעזר המודעי [דודו], כבשו הרומיים את ביתר ונהרגו שם היהודים כולם. ואמרו חכמים שצרה זו גדולה  היתה לעם ישראל כמו חורבן בית המקדש.

וכך מסופר במדרש איכה - לאדריאנוס מלך הרומאים היו שמונים אלף תוקעי קרנות [ראשי גייסות וכשהם תוקעים מתייצבים החיילים] שצרו על העיר ביתר, ולבר-כוכבא היו מאתיים אלף מקוטעי אצבע [כדי לדעת אם חייליו חזקים היה דורש מהם שיקטעו את אגודלם בשיניהם]. שלחו חכמים לבר-כוכבא - עד מתי אתה עושה את עם ישראל בעלי מומים? שאלם בר-כוכבא - והיאך הם יבדקו? ענו לו חכמים - על ידי שיעקרו עץ ארז מלבנון. והיו לו מאתיים אלף מקוטעי אצבע ומאתיים אלף עוקרי ארז בלבנון. בר-כוכבא עצמו היה גיבור חיל, כשהרומאים זרקו עליו אבני בליסטראות היה מקבלם באחת מארכובותיו וזורקם בחזרה אל הרומאים והורג מהם כמה נפשות. [ובגלל דבר זה טעה בו רבי עקיבא שהוא מלך המשיח]. שלוש וחצי שנים הצר אדריאנוס את העיר ביתר, והיה רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: רבונו של עולם! אל תשב היום בדין.

נתן אדריאנוס את דעתו לחזור לארצו, ניגש אליו כותי אחד ואמר לו: כל זמן שהתרנגולת מתאפרת ומתפלשת בעפר [כוונתו הייתה לרבי אלעזר המודעי שהיה מתפלש בשק ואפר] אין אתה יכול להם, אלא המתן לי שאני אגרום לך לכבוש אותם. מיד הלך הכותי לשער העיר ומצא את רבי אלעזר המודעי עומד ומתפלל, עשה הכותי את עצמו כאילו הוא לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי, אלו שראו זאת באו לבר-כוכבא ואמרו לו: דודך, רבי אלעזר המודעי, רוצה להשלים ולמסור את העיר לאדריאנוס. קרא בר-כוכבא לכותי ושאלו: מה אמרת לרבי אלעזר המודעי? אמר לו הכותי: אם אני אומר לך - המלך אדריאנוס הורג אותי, ואם אני לא אומר לך - אתה הורג אותי, מוטב שאיהרג על ידי המלך ולא יתגלו סודות המלכות. כשסיים רבי אלעזר המודעי את תפילתו קרא לו בר-כוכבא ושאלו: מה אמר לך הכותי? ענה לו רבי אלעזר המודעי: אינני יודע, לא שמעתי כלום, בתפילתי הייתי עסוק. התרגז עליו בר-כוכבא ונתן לו בעיטה ברגלו והרגו. ברגע שנפסקו תפילותיו של רבי אלעזר המודעי, ובצירוף עוונותיהם של ישראל נלכדה ביתר ונהרגו כל תושביה ובכללם בר-כוכבא. את ראשו שספו והביאו לאדריאנוס.

ההרג בביתר היה המוני עד כדי כך ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה! [כמה מאות ליטרים], ואדמומית הדם הייתה ניכרת בים באורך של ארבע מיל! [כשישה קילומטר]. "ואם תאמר שביתר קרובה לים? והלא רחוקה מן הים ארבעה מיל". במשך שבע שנים נמנעו הגויים מלזבל את כרמיהם בזבל, וזיבלוהו מדמם של ישראל. לאדריאנוס היה כרם גדול, שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל [כעשרים ושישה קילומטר על עשרים ושישה קילומטר] והקיפו לכרם גדר מהרוגי ביתר, כך שכבו להם רבבות מעם ישראל כדומן על פני האדמה בבזיון גדול. ובגמרא מסופר - שחמש מאות תלמודי תורה לתינוקות של בית רבן היו בביתר, הקטן שבהם הכיל יותר משלוש מאות תינוקות. היו אומרים - אם יבואו השונאים עלינו נדקור אותם בקולמוסין שבידינו. כיוון שגרמו העוונות ובאו השונאים כרכו כל תינוק ותינוק בספרו ושרפום חיים.  

"גירוש ספרד" - "גולה אחר גולה" אמרו קדמונינו בתארם היסטוריה עקובה מדם של עם עקשן אשר שורד. אך ככל שהדורות עוברים, מתווספת מאליה עוד "גולה אחר גולה אחר גולה"...

ביום תשעה באב, יום אשר בו נשרף היכלנו וגלינו מארצנו, גם אחר חורבן בית ראשון וגם אחר חורבן בית שני, יום אשר אנו קוראים בבכיה "גלתה יהודה מעוני" ומקוננים על "בנים שגלו מעל שולחן אביהם", בו ביום,  אירעו גירושים וגלויות לעם ישראל בתקופות שונות ובמקומות שונים, התאריך תשעה באב הינו מועד לפורענות - "מגלגלים חובה ליום חייב", הגלות עצמה אף היא מעין "מעשה אבות סימן לבנים"... בתשעה באב נטל העם היהודי את מקל הנדודים, זהו המקל הנמצא דרך קבע על יד מפתן דלתו של כל יהודי ויהודי מוכן ליציאה לגלות בעולם שוטם ואכזר, אל הלא נודע, לאן שתשאהו הרוח... תרחיש כזה ארע באנגליה בשנת ה'נ' [1290], כמו גם בצרפת בשנת ה'ס"ו [1306], ואף בספרד בשנת ה'רנ"ב [1492], ובפורטוגל בשנת ה'רנ"ח [1498]. הגירוש הידוע ביותר היה מספרד.

אחרי חורבן בית ראשון יצאו מקצת מהגולים לארץ ספרד ויסדו שם קהילה יהודית ראשונה, אחרי חורבן בית שני יצאו הרבה מהגולים לארץ ספרד ונוספו על הראשונים המועטים "תוספת מרובה על העיקר" ויסדו שם קהילות רבות שפרחו ושגשגו הן בתורה ובחכמה והן בעושר ובכבוד, עד שנעשו לגדול שבמרכזי יהדות הגולה לאחר תקופת הגאונים. כאלף וארבע מאות שנים ישבו שם היהודים, מחורבן הבית ועד גירושם המשפיל, אף על פי שידועה הייתה גולת ספרד כמאושרת שבגלויות במשך תקופה נכרת, וימים אלו של רווחה כונו בפי רבים "תור הזהב" של גולת ספרד, אולם רוב רובם של ימי שבתם של ישראל בגולה זו - ימים של צער היו, גזרות והשמדות, אחת קשה מהשניה פקדו את היהודים אשר שם, ולא נחו ולא שלוו אלא מעט, ושאר כל ימיהם שבעו אך רוגז ודמעה.

קצת יותר ממאה שנים קודם הגירוש החלו פרעות של שמד וכליון במאות קהילות ישראל בספרד. ראשונה לפורענות הייתה העיר קורדובה. מתוך רבבות יהודים לא נותרו בחיים כי אם מתי-מעט שקבלו על עצמם להתנצר, ומקורדובה התלקחה האש לרוב הקהילות שבספרד. התוצאה - מאה אלף הרוגים ומאתיים אלף משומדים. [משומד - יהודי שעזב את דת-ישראל לדת הנצרות]. ברם, חלק מהמשומדים לא השתמדו בלבם אלא רק מהשפה ולחוץ, למראית עין בלבד, אך בסתר קיימו תורה ומצוות, יהודים אלו כונו "אנוסים". ואף אלו שהשתמדו בלבם - חזרו רבים מהם ברבות הימים לחיק אמונתם, תחילה בסתר ואחר כך בפהרסיא וקדשו שם-שמים במותם.

שמונה עשרה שנים קודם הגירוש הקים "טורקווימדה", האכזר שבין הכמרים הקתוליים, את ה"אינקווזיציה" - בית דין מיוחד נגד הכופרים באמונה הנוצרית. שלושים אלף אנוסים נשפטו על ידי האינקווזיציה למוות בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, רבבות אחרים נשפטו בעינויי הגוף הקשים מן המוות. ריבוי משפטים אלו נגד האנוסים, והודאותיהם של המעונים כי נשארו נאמנים לדת ישראל, חיזקו את אנשי האינקווזיציה לרדוף אחר האנוסים שלא נתפסו עדיין ולגרש את היהודים הגלויים, שכן "כל עוד מתגוררים יהודים בספרד יוסיפו להשפיע על "הנוצרים החדשים" [האנוסים] שיחזיקו באמונת אבותם". ואכן, בצו הגירוש של מלך ספרד מופיע נימוק זה לגזרה: "כיון שעלתה לפנינו זעקת האנוסים... כי היהודים היו תמיד והנם היום סיבת מרדם וסורם מדת הנוצרים... ובכל עת אשר ימצא היהודים ביניהם בספרד - בלתי אפשרי להיות נוצרים שלמים ואמיתיים, לכן ראינו לגרש כל היהודים גירוש כולל מכל מקומות ממשלתנו, ואף כי היו ראויים לעונש גדול מזה - אמנם נכמרו רחמינו עליהם והסתפקנו בעונש זה".

בהמשך צו הגירוש כתוב שכל היהודים שבספרד חייבים לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים, ומי שיישאר ימות בתליה אלא אם כן יחליט להתנצר, ועליהם לשלם חובותיהם לנושים הנוצרים, אך אסור להם לגבות חובות שהנוצרים חייבים להם, וכן אסור להם לקחת כסף וזהב או חפצים אחרים לדרך אלא רק מזון מועט לצידת הדרך. עם פרסום צו הגירוש נערכו כל גדולי ישראל ובראשם דון יצחק אברבנאל יחד עם גדולי המלכות הנוכרים שהאמינו כי גירוש היהודים ימיט שואה על המלכות, והתייצבו לפני המלך להעביר את רוע הגזירה ויתנו כופר ככל אשר יושת עליהם - אך כל עמלם ותחנוניהם היה לשווא.

רבים מהיהודים הומתו ונשדדו על ידי שכניהם עוד בטרם נשלם מועד הפינוי, כי היה דם ישראל הפקר ואין פוצה פה ומצפצף. רבים נסו מנוסת חרב והתפזרו אל מחוץ לגבולות ספרד, אך שם מצאו אותם כל מיני צרות רבות ורעות. ביום האחרון של הגירוש נותרו בספרד כשלוש מאות אלף יהודים, אנשים נשים וטף, שיצאו באותו יום מר ונמהר תשעה באב שנת ה'רנ"ב אל אשר תשאם הרוח, בו ביום כלתה הרגל של היהודי האחרון ויצאו בבת אחת כל שארית פליטת הישוב ההוא, וכשיצאו, לא ידעו לאן יוצאים, עניים סחופים ודווים יצאו מרוב עוני ותלאה שלפני הגירוש, ובפיהם נשאו קללה - ארור העם הזה, ארורה הארץ הזאת, לא נדרוש שלומם וטובתם כל הימים. רבים מהם מתו ברעב וממחלות, חלקם טבעו בים, אחרים ניתנו טרף לחיית הארץ ולשודדי דרכים.

סיפורים רבים על אמונה תמימה סופרו על דור אומלל זה: באחת האוניות הייתה מכת דבר, בעל האוניה השליכם לאי-בודד ורובם מתו ברעב, ומיעוטם התאמצו ללכת עד ימצאו מקום יישוב. יהודי אחד, אשתו ושני בניו, האישה - אשר לא עמדו לה כוחותיה עוד, ולא צלחה כף רגלה הצג על הארץ התעלפה ומתה. האיש אשר נשא את שני בניו - התעלף ושני בניו מתו ברעב, לאחר זמן מועט התעורר האיש מעלפונו ומצא כי שני בניו מתו, קם על רגליו ואמר: "ריבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי, אך דע נאמנה כי יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי", אז אסף מהעפר ומהעשבים וכיסה את בניו והלך לו לבקש מקום יישוב.

"כי עליך הורגנו כל היום, ובכל זאת שמך לא שכחנו".

אך חז"ל הקדושים מבשרים לנו, כי דוקא ביום נורא זה, בו קרן ישראל מושפלת עד שאול תחתיה, ממנו מתנוצץ אור הגאולה ומשיח ה' – מנחם שמו, נולד ביום זה. והיא אשר החזיקה את אמונת היהודי בכל דור שהוא, הבטחון האמיתי בישועת ה' כהרף עין, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך – ויראו מפניך.