עם ברוא אלקים נשמות עמו ישראל, מתחת כסא כבודו חצבם להיותם במדרגה עליונה מעל שאר כל ברואי מטה ומעלה. ובהיות הנשמה באותו מקום הנאה גדולה ויתירה נהנית היא משפע הרוחניות הנאצל אליה ממקומות עליונים רוחניים. אולם אליה זו קוץ יש בה, אין הנשמה נהנית הימנה הנאה מושלמת, לפי שחשה היא שאין הנאתה זו באה לה בזכות אלא בחסד, אין היא באה כתשלום וגמול על מעשים שעשתה ועליהם מגיע לה שכר חלף עבודתה, אלא חסד הבורא הוא שעשה עמה, לכך נקראת הנאה זו 'נהמא דכיסופא', כלומר לחם של בושה, לפי שהאוכל לחם חסד בוש הוא להביט בפני מי שגומל עמו את אותו החסד.

כיון שכן, הוריד הקב"ה את הנשמה אל תוך גוף אדם מישראל, בכדי שעל ידי היותה בעולמינו זה תטרח ותתייגע בלימוד התורה וקיום תרי"ג מצוותיה, שעל ידי יגיעתו ופעולותיו תרויח נפשו את שכרה ביושר.

וכיצד ייעשה ענין זה? כיצד תשתכר הנשמה ותרויח את לחמה ביושר? לשם כך נתן הקב"ה ביד האדם ובלבו את ה'בחירה'. אין לך בכל היצורים עוד מי שיש בידו להחליט על כל צעד ושעל כיצד לנהוג, אם לטוב ואם לרע, ואפילו מלאכי מעלה אין בידם אלא ששליחים הם לבצע את המוטל עליהם ואת המוכתב אליהם ממעל, ואין בהם יכולת החלטה אם לעשות ולפעול או לחדול. שונה מהם תכלית שינוי הוא האדם. יש ביד האדם להחליט החלטות מרחיקות לכת, אף כאלה שהם נגד רצון בוראו וציוויו. אל כל אשר יחפוץ יטה האדם את לבו, כאשר ירצה יעשה רצון קונו ויעפיל אל על עד למעלה מעלה, מעל לדרגתם של מלאכים ושרפים, כדבר חכמינו "כשהם עולים – עולים עד לשמים", אבל יש בידו גם את יכולת השקיעה במצולות הרוע, שכשהם יורדים - יורדים עד לעפר.

אכן, בזמן שמתגבר האדם על נטיותיו המושכות אותו לעשות מעשה רע, לדבר דיבור שאינו מהוגן או מחשבה שאינה רצויה, על ידי התגברותו זכאי הוא בצדק רב לאותו שכר הצפון להם לצדיקים לעתיד לבוא.

וכל כך חשובה אפשרות הבחירה שביד האדם אצל הקב"ה, עד שבכדי לתת לאדם אפשרות זו "מוותר" הוא כביכול על שאר ענינים הנראים חשובים.

בלדת שרה את יצחק בנה, אמרה (פרק כא פסוק ו) "כל השומע יצחק לי", ומביא רש"י מדרש אגדה "הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפלות נענו עמה ורב שחוק היה בעולם". תמה הרה"ק מרוז'ין על דבר זה, מפני מה עשה זאת הקב"ה שבאותו יום ייפקדו עוד עקרות רבות ומהו הטעם לדבר זה?

וביאר, שאם היתה שרה לבדה נפקדת, היתה הבחירה בטלה בעולם, שהרי ידעו כולם אודות ההבטחה האלוקית לאברהם לפקדו בבן, ובראותם כי אכן קרה מה שציפו, היו כולם כאחד מאמינים בו יתברך וממילא היתה הבחירה בטלה, שכן מי פתי ויאמר בעת כזו כי אין אלקים?! אמנם ברצות ה' שהבחירה תישאר ביד האדם לבחור בטוב או ברע מתוך רצון ולא מתוך הכרח, על כן עשה ה' ככה שהרבה שחוק יהיה בעולם, וכל הרוצה יתלה זאת בעת רצון מסויימת ולא יוכרח לומר שדבר אלקינו פעל כל זאת.

כיוצא בזה מוצאים אנו בפרשתנו (פרק כה פסוק יט) "אברהם הוליד את יצחק", וברש"י "לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה ... מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק". ותמוה הוא, אם רצה הקב"ה שיעידו הכל כי יצחק בן אברהם הוא, מדוע פקד את שרה תיכף אחר שהותה אצל אבימלך? אלא רצה הקב"ה שידעו הכל ויעידו כי יצחק בנו של אברהם הוא, אבל יחד עם זאת לא אבה שתיבטל הבחירה ונתן לטועים מקום לטעות, למען תהיה הבחירה חופשית בידו של אדם.