פרשת שבוע
קברות התאוה
מוח האדם יש בו חסרון, אין בו אפשרות להזדקק לשני דברים בו זמנית, הוא מוגבל מעצם היותו קשור לאדם שמטבע הדברים כוחותיו מוגבלים המה
לואי פסטר, מגדולי הממציאים לתועלת האנושות היה. הוא היה זה שהצליח לבודד את החיידקים ולחסלם על ידי פיסטור – בישול בחום מסויים.
ביומנה מספרת אשתו על האתגר האדיר שהיה לה בהאכלתו. מדי יום היתה מציידת את בעלה באוכל עבור משך יום עבודה ומחקר, אך לדאבונה נוכחה לראות שאיננו אוכל מאומה, ולא מפני שלא היה רעב, שהרי רעב היה, אלא מתוך שהיה שקוע ראשו ורובו בתגליותיו ומחקריו – לא היה ראשו פנוי לאותה תחושת רעב שעלתה בקרבו מפעם לפעם.
לפי שמוח האדם יש בו חסרון, אין בו אפשרות להזדקק לשני דברים בו זמנית, הוא מוגבל מעצם היותו קשור לאדם שמטבע הדברים כוחותיו מוגבלים המה.
למעלה ממנו הוא האדם שהרוחניות ממלאת את כל רעיוניו וסובבת סביב כל מחשבותיו. אדם שכזה, אם אין הוא חש ברעב הרי זה מפני שמשביע הוא רעיוניו בדברים שונים וטובים מאותו דבר מאכל גשמי, הוא חש בשובע ולא ממזון. כך מטו ביה משמו של הרה"ק ר' מרדכי מלעכוויטש לבאר את הכתוב "ואכלתם" כל שתחת ידכם "אכול". "ושבוע", וממה תהיה שביעתו של האדם? "והללתם את שם ה' אלקיכם", השביעה תבוא מהילולו יתברך.
ובשם הבעש"ט מובא (דגל מחנה אפרים, פרשת עקב) כי החכמה נקרא 'קברות התאוה', לפי שכאשר מגיע האדם לאותה דרגה בה הוא זוכה להשיג חכמה, מיד בטלין ממנו כל התאוות הגשמיות, שמעתה זרות הן לו ואפילו לגופו שכבר זכה והתעלה טפחים הרבה מעל לאותן רצונות ומאויים חומריים.
כך מסופר אודות הבעש"ט עצמו, שבשנים שטרם התגלותו היתה דרכו לצאת מביתו במוצאי שבת להתבודד בהרים משבת לשבת. טרם צאתו היה מצטייד בשק מזון לאכלו משך כל ימי השבוע, אולם תמיד גילה בשובו שעדיין לא טעם כמעט מאומה מכל תכולת השק, לפי שראשו תפוס היה בעליונים ולא שת לבו אל מה שמתחת לשמים.
אמרו חז"ל (אבות פרק ו משנה ד): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עשה כן - אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וכבר תמהו רבים וטובים במאמר משנה זו. "וטוב לך לעולם הבא" ניחא, שהרי טרח ועמל ויגע ובודאי יקבל שכרו משלם בעולם הבא, אולם מה שאמר "אשריך בעולם הזה" תמוה, הלא חייו חיי צער ויגיעה הם, אם כן, כיצד קורא בו התנא 'אשריך'?
ברם, יובן הענין על פי דברינו דלעיל. כי בהשקיע האדם עצמו ביגיעת התורה עד שאינו נושם נשימה שאין בה מאוירה של תורה, זוכה הוא להשקיע עצמו ברוחני והנאצל עד שכל חיי העולם הזה ותאוותיו אינם שוים בעיניו אף כקליפת השום, עד כי לא חלי ולא מרגיש מתי ומה נהנה מהאי עלמא, כי כולהו כלא חשיבין. ממילא מובן מאמר התנא "אשריך בעולם הזה", שהרי באמת טוב לו ומאושר הוא בהיות שאינו זקוק לכל אותם דברים שאנשים רבים יתייגעו להשיגם, ואילו הוא שמח וטוב לב ואינם דרושים לו כלל.
ובזה נבין את דברי רש"י בפרשתינו (פרק כג פסוק א) "שני חיי שרה" - כלן שוין לטובה. שלכאורה דבריו תמוהים טובא, הלא כמה וכמה הרפתקי עדו עליה משך שנות חייה, שנות נוד ועקרות ועוד קשיים רבים. אולם בהיות שהעולם הגשמי לא תפס מקום בליבה ולא היו ראשה וכל כולה שקועים אלא בקיום רצון ה', ממילא היו כל שנותיה כולם שוים לטובה ולברכה.