פרשת שבוע
נחלה מבוהלת
כמה חכמים, גבורים ועשירים שנאבדו מן העולם, ומדוע? לפי "שלא היה מתנתן מן הקב"ה, אלא חוטפין אותה להם".
אבל גם בעיני האדם הפשוט אין זו מידה מעולה וכמעשה שנתאר ממנו עולה נקודה זו בבירור: בפאתיה המרוחקים של מרחבי אוקראינה חיה לה קהילה נפלאה. יהודיה יהודים של אמת וחסד וכל חייהם מתנהלים בדרך ישראל סבא, לתפארת להם בעיני אלקים ואדם. מי שזקפו לזכותו את כל אותם פעולות והנהגות נפלאות היה הצדיק ר' משה'לה, רבה ומורה דרכה, שהיה מנהל את כל ענייני העיר ביד רמה לפרטי פרטים. כתוספת כח הציב על ימינו את חתנו ר' יהושע, אברך מוכשר, שנח היה בהנהגתו לבריות ומשאו ומתנו עמם באהבה וריעות.
בזקנותו של ר' משה'לה החלו הבריות לוחשות אודות ה'לאחר מאה ועשרים' שלו, ודאגתם בפיהם, מי יורה דעה ומי ינהל עיירה, מי ילמד ומי ידריך? ועוד כהנה וכהנה, שמטבע הבריות לדאוג דאגת המחר.
בה בעת היו כאלה ששמו עיניהם מטבע הדבר על חתנו של ר' משה'לה, בהיותם סומכים על כוחותיו ויכולותיו למלא מקום חותנו בכבוד. אולם מלב לפה לא גילו, שבושה היתה זו להם לדבר בפומבי אודות רבם הצדיק בלשון עבר כשעדיין הווה ויהיה הוא, להוסיף לישא בעול ולהיטיב עם הבריות.
הציבור שקשה היה לו המצב הנוכחי שהגישה אל הרב לברכה ועצה חסומה בחלקה, בשילוב עם האהדה שהשכיל ר' יהושע לרכוש בעיניהם - עשו את שלהם. הם קבלוהו אלוף לראשם ומנהיג לחבורתם. אולם היו רבים וטובים מבני הקהילה שלא חפצו בכך ואף התנגדו בטענה שלא נאה ואף מכוער הדבר 'לפשוט את עורו של הצבי בטרם ניצוד' – דימוי חייתי שלדאבונם קרם עור וגידים נגד עיניהם הנדהמות.
המדרש (רבה פרשה כב פסקה ז) בפרשתינו מסביר אודות נחלת בני גד וראובן בעבר הירדן, הוא אומר כך: ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם ... אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום... ומתנות אלו, בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו.
המדרש מוסיף ומביא מספר דוגמאות לדבריו מתוך סיפור חיים של כמה חכמים, גבורים ועשירים שנאבדו מן העולם, ומדוע? לפי "שלא היה מתנתן מן הקב"ה, אלא חוטפין אותה להם". כלומר, אותם אנשים היו עתידים לקבל את מה שחטפו, אבל הלהיטות והפזיזות, חוסר הסבלנות הוא זה שהכריעם והפסידם.
"וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל". אף הם היו עתידים לקבל נחלתם במקום שקבלו, אלא שלהיטותם לדבר ויוזמה שנקטו לזרז את הענין, לא מצאו חן בעיניו יתברך. וכדברי רש"י (משלי פרק כ פסוק כא) "בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה, שנאמר 'גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו' ... 'ואחריתה לא תבורך' - שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים.
יתכן שכדי ללמדנו רעיון זה, יש בפסוק (משלי כ כא) הרומז אל בני גד וראובן קרי וכתיב. הכתיב הוא "נחלה מבוחלת", ללמד שנחלה המתקבלת בצורה שכזו מעוררת בחילה, אבל הקרי הוא "נחלה מבוהלת", למען נדע באיזה אופן קורה שהנחלה מבוחלת – כאשר היא מבוהלת, ללא די שיקול דעת והתבוננות מקדימה.
ביתר חריפות נמצא את דברי הירושלמי המפורסמים: כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. וגם כאן הבעיה איננה האכילה עצמה, שכן המצה יש מצוה לאוכלה, אבל החיטוף לפני הזמן הוא זה שגרם לאותו אמורא להתבטא במטבע לשון חריף מאין כמוהו, למען נשכיל.
ולסיכום נצטט את לשונו של רב אדא בר אהבה (ברכות דף כ ע"א): מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא !
1. שפתיים יישק [לל"ת]
מוטי 16/07/2009 08:02