פרשת שבוע
לכולם בשם יקרא
שלא רק שחיות האדם ושפעו נמשכים אליו בהשפעת שמו, אלא שמו מהוה עדות אופי ליושרו ונקיון כפיו, שממנו ניתן ללמוד רבות על אופיו ומהותו של האדם.
כלומר, הדבר המבטא ביותר את האדם ומעניק לו את כל כוחו וחיותו – הוא שמו. לכאורה שמו של אדם אינו אלא סימן היכר להבדיל בין אדם לחברו, אבל רק לכאורה. המשמעות הנכונה של שם האדם גדולה ועמוקה לאין ערוך מאשר ביטוי יחודיות מסויימת.
מסופר בגמרא אודות שלשה תנאים שהיו הולכים בדרך, רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, הראשון היה מדייק בשמות האנשים עמם היה לו עסק, בכדי להחליט על פי השם מה טיבו של אדם זה, ואילו שני חבריו לא היו מתייחסים לדבר זה.
לקראת שבת הגיעו לאכסניה והתענינו לשמו של בעל האכסניה. כששמע ר' מאיר ששמו כידור לא אבה לסמוך על יושרו ולהפקיד את ממונו אצלו, לפי שלמד מהפסוק "כי דור תהפוכות המה" שאדם רשע הוא. אבל שני חבריו הפקידו את כיס ממונם בידיו של כידור, כי כאמור לא חששו לענין זה. הלך ר' מאיר והטמין את ארנקו בבית הקברות, שם אין מי שיגלה את אוזן האכסנאי אודות מטמונו. אולם בלילה בא אביו של האכסנאי בחלום אל בנו וסיפר לו אודות כך. למחר סיפר חלומו לתנאים ונמלך בהם האם חלום אמת הוא או לא, ענוהו שחלומות של ערבי שבתות אין בהם ממש, כשכוונתם היתה לדחותו שלא ילך ויטול את ממונו של ר' מאיר. אף על פי שהניאוהו מלגשת לבית הקברות לא סמך על כך ר' מאיר והלך לשמור על ממונו. למחרת באו שני התנאים לבקש ממנו את ממונם והכחיש שמסרו בידו ממון, באמרו "לא היו דברים מעולם".
נמצא שלא רק שחיות האדם ושפעו נמשכים אליו בהשפעת שמו, אלא שמו מהוה עדות אופי ליושרו ונקיון כפיו, שממנו ניתן ללמוד רבות על אופיו ומהותו של האדם.
וזהו ענין הכתוב (משלי פרק י פסוק ז) "ושם רשעים ירקב", שלכאורה תמוה, איך יתכן רקבון בשם אדם, הלא השם אינו דבר ממשי שיש בו בכדי להרקיב, אבל הכונה על עצמו ועיקרו של הרשע שישלוט בו רקבון. ואמרו רז"ל (יומא ל"ח ע"ב) דלא מסקינן בשמייהו, וכוונתם כי נאבד שמם ואין לו שם כלל, ונשאר מבלי שם ושארית בארץ, ולכן הרשע – בהתייצבו בעולם העליון אינו יודע שמו, כי באמת אין לו שם כלל.
כתוב (בראשית פרק פסוק) "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה - הוא שמו". כלומר, הקב"ה העביר את כל בעלי החיים בפני אדם הראשון בכדי שיוכל לשקול במאזני שכלו בין דעות שונות וטבעים שונים, ובזה לא תהיה אצלו קריאת השמות לפי הסכמת הלשון לבד אלא כפי הפעולה המיוחדת לצורתו ולתכונת נפשו של העומד מולו, ולזה דרושה להיות חכמה נפלאה, כמובא במדרש: בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להן: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל. כי אדם הראשון היתה לו החכמה הנכונה להתבונן בנפש אותה בריה הניצבת מולו, להכיר בכח הרוחני שלה ובכך גזר שמה מתוך מהותה.
יתר על כן מוצאים אנו בפרשתינו, שלא רק ששמו מבטא את מהותו ומגלה את פנימיותו, אלא אף יוצר הוא מציאות חדשה. מפאת כן מוצאים אנו שברצות משה רבינו שלא יכשל יהושע תלמידו להגרר אחר עצתם הרעה של שאר המרגלים, הוסיף לו אות על שמו ובכך קיוה ואף הצליח לשמור רגליו מלכד, בקראו שמו יהושע במקום הושע, לבטא תפלתו "י'ה יושיעך מעצת מרגלים".
בכך גם נבין מה טעם משנים לחולה את שמו, שהרי שם חדש יוצר מציאות וישות חדשה, וברגע שנשתנה שמו, כבר אדם שונה הוא וכלל אינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזרה. גם אברהם אבינו שהיתה עליו גזרה "אברם אינו מוליד", אבל אברהם הוא כבר אדם חדש שלא עליו היתה הגזרה.