יום שישי י"ט באדר ב תשפ"ד 29/03/2024
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

חיים טברסקי

רכבת קלה, הגיון כבד

חיים טברסקי מנסה למצוא הגיון בנתיב הרכבת הקלה, שמערבלת את התחבורה הציבורית בירושלים ללא תכלית

חיים טברסקי כ"א באלול תשס"ט - 10/09/2009 14:37
השינויים שהכניסו אגד ומשרד התחבורה במערך קוי הנוסעים בירושלים בשבועות האחרונים, הכניסו את עסקני הציבור החרדי למערבולת של ממש. הסכמה – אפי' פנימית בין העוסקים בנושא, קשה מאוד להשיג, ומדובר, ללא ספק, באנשים שרבים מהם מתמצאים מצויין בתחום, וגם מתכוונים בד"כ לטובה.
הרכבת הקלה שתכנן מאן דהוא אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, אותה דחף לביצוע ראש עיריית ירושלים לשעבר מר אהוד אולמרט, היא ללא ספק אחד הפרויקטים השאפתניים, ויהיו מי שיאמרו – המגלומניים, שנראו בארץ עד כה. היומרה להקים מערך תחבורה מסילתי בעיר שבנויה בשטח הררי, היא כמעט חסרת תקדים.
זאת יש להבין. אחת המעלות העיקריות במערך תחבורה מסילתי, היא העובדה כי תכנון נכון של המערכת מאפשר קיצור דרמטי בלוח הזמנים הצפוי, דבר שנובע מכך שהמסילות אינן כפופות לעומסי התנועה הקיימים בכבישי העיר, וחוצות את דרכן מנקודה לנקודה במסלול הקצר ביותר. האילוצים המגבילים הקיימים באישור הררי, יוצרים כורח לעקוף מכשולים רבים, שלא כולם ניתנים לחדירה באמצעות גשרים או מנהרות, ומחייבים למעשה להקים את מסלולי הקוים בנתיב מתאפשר מבחינה תעבורתית, דבר שאינו הולך תמיד ביחד עם היתרון התחבורתי הנדרש.
נכון שאותנו מעניינים בעיקר אפשרויות ה'מהדרין' שייושמו או לא בקוי הרכבת הקלה לכשתקום – אם תקום. בעיתון 'המודיע' לדוגמא, ממש לא לוקחים צ'אנס, ומכריזים בכותרת המשנה בידיעה העוסקת בדיון שהתקיים בועדה לפניות הציבור של הכנסת בראשותו של הרב אורי מקלב בנידון, כי 'מראש הוסכם שנושא ה'מהדרין' אינו כלל בר דיון'. לו יהי. אבל מלבד זאת, שומה עלינו ועל כל הנוגעים בדבר, לשים לב היטב לעצם מתאימותה של הרכבת הזו לרחובות ירושלים.
מליארדים רבים השקיעו עד היום, משרדי הממשלה השונים, עיריית ירושלים ומשקיעים פרטיים וציבוריים בפרוייקט. מיליארדים שהניבו פנינות חן לא מעטות לאורך מסלול הקו הראשון של הרכבת. גשר המיתרים, כיכר צה"ל, רחוב יפו המורחב ועוד. השאלה היא אינה האם יש צורך במערכת מורכבת לשינוע המונים בירושלים, אלא האם הפתרון ההולך ומוקם לנגד עינינו הינו בגדר פתרון ישים, שיפעל גם במבחן המציאות של העיר הצפופה והמורכבת הזו.
מתכנני הרכבת התייחסו לירושלים כמו לפריז, לונדון או ניו יורק. תחנות שכונתיות אליהן תגיע הרכבת, מהן יוצאים קוי הזנה פנימיים ברחובות. שום התייחסות ומחשבה על המיוחדות של ירושלים, על אוכלוסיותה השונה והמשתנה מצידה האחד לצידה האחר, שום התעמקות בצרכים המיוחדים של עיר מגזרית, בה מוסדות חינוך בשכונה אחת משמשות אוכלוסיות יעודיות המתגוררות בשכונות סמוכות או רחוקות. כותב השורות נכח פעם ב'מפגש ציבורי' של מתכנני הרכבת עם אנשי המנהלות השכונתיות. שאלה תמימה שזרק אחד הנוכחים באשר לאפשרות הפעלת הקו על תוואי שבאופן תיאורטי לפחות יכול לעבור בחלקו הגדול על גבול בין שתי מדינות, נענתה בזלזול מופגן. זלזול שלימד רבות על סגנון הראיה הלא-מפוכחת של מתכנני הרכבת, בעיקר בתחום התאמתו ליעודו הספציפי בעיר כמו ירושלים.
שכונות ירושלים, עם כל הכבוד לעיר – יפה נוף משוש כל הארץ, שעתידה להתרחב עד דמשק במהרה בימינו אמן, אינן בסדר גודל המקובל של שכונות בערי בירה ענקיות בעולם, המאכלסות מליונים רבים של בני אדם. וזה בלי קשר להתפלגות האוכלוסיה בעיר, והקשר הרצוי בין שכונות במרחקים שונים, המנוגד להגיון אורבני רגיל שיכול להיות מודל טוב בכל מקום אחר בעולם.
קשה לאמוד כרגע את ההשפעה האמיתית של השינויים על חיי התושבים בירושלים. ישנם הזועקים מרה ומוכיחים באותות ובמופתים כי פריסת הקוים החדשה יעילה וטובה מזו הקודמת. ישנם המסבירים בלהט כי מדובר בשינוי מבורך שצריך להתרגל אליו כמו לכל דבר חדש. מה שבטוח הוא, ועל כך אין מחלוקת, שפריסת הקוים הקודמת בשכונות החרדיות היתה סבירה מאוד עד טובה. הגישה בין השכונות וחלקי העיר, היתה בדרך כלל מאורגנת כראוי בתדירות הגיונית מאוד, והרבה פעמים במצבים כאלו הנסיון מוכיח כי 'כל המוסיף – גורע'.
הנסיון של 'אגד' לצבוע את התהליך כולו בצבע ורוד זוהר, וההדגשות של נציגי הציבור השותפים למהלך כי השינוי הוא בלתי הפיך, למעט שינויים הכרחיים שיטופלו נקודתית. בנוסף לתרועות השמחה של מפלגות חילוניות בעיר, אודות הישגים שהם קטפו בחיבור שכונות דרום העיר להר-חוצבים כפי שהתחייבו הם במערכת הבחירות האחרונה. הישגים שבגינם נזקקה שכונת רמות החרדית לחיבור קווי תדיר ומוזר לגילה והר חומה הרחוקים כל כך פיזית ומנטלית, במקביל לניתוקה מהר-נוף אחותה התאומה ממערב. כל אלו מלמדים אותנו כי העומדים מאחורי מערך התנועה החדש  פועלים – במקרה הטוב – תחת כורח הנובע מהמציאות התחבורתית החדשה והבלתי אפשרית שכופה קו הרכבת הקלה על העיר כולה.
כל סטודנט לכלכלה שנה א', מכיר את השאלה הבאה: חברת תרופות השקיעה 9 מליון דולר בפיתוח תרופה מסויימת, תקופת הפיתוח התפרשה על פני חמש שנים. בישיבת דירקטוריון החברה שהתכנסה לבדיקת הביצוע כעבור ארבע שנים, התברר כי לאחר 4 שנות עבודה, והשקעה של 7 מליוני דולרים בפרוייקט, עומדת חברה מתחרה להוציא לשוק תרופה עם פעולה זהה בתוך כחודשיים. ההכרעה העומדת בפני חברי הדירקטוריון היא אכזרית. המשך הפיתוח של התרופה, יעלה לחברה 2 מליוני דולר נוספים, שירדו כמעט בודאות לטמיון, או שמא להפסיק את הפיתוח. החלטה שמשמעותה מחיקת 7 מליוני דולרים שכבר הושקעו בו עד כה.
הנטיה הטבעית של הדירקטורים היא לאשר את המשך הפיתוח, אפי' על אחוז הספק הזעיר שהתרופה תשווק בעוד כשנה ותצליח מול התרופה המתחרה, במקום להחליט על הפסקת הפיתוח, החלטה שמשמעותה כאמור, מחיקה מיידית של 7 מיליוני הדולרים שכבר הושקעו. כשאנחנו מביטים על הנושא מבחוץ, אנו מבינים שנטייתם הטבעית – מוטעית וחסרת הגיון.
אין לי ספק, שתהיות מסוג זה, עמדו לא פעם בפני מובילי הרעיון של הרכבת הקלה בירושלים. את מה שיקרה ברחוב יפו הסואן אנו יכולים רק לדמיין לאור האנדרלמוסיה שנוצרה בו מהצרת נתיב התנועה כיון בגין בניית המסילות. את העובדה שחיבור בין פסגת זאב להר הרצל דרך שער יפו והכניסה לעיר – היא ממש לא הדבר שהיה הכי נחוץ לירושלים בעת הזאת, הם בטח יודעים טוב יותר ממני. הם גם יודעים שמסילה נוספת בעתיד הקרוב כנראה שלא תהיה. מדוע אם כן הם בחרו, ועדיין בוחרים להמשיך בבניית הקו שמשבש וישבש את כל מרקם החיים בעיר? אתם – שקראתם את הקטע הקודם, יודעים בודאי את התשובה לכך. ולוואי שאתבדה.
ההגיון היחיד של המהלך יכול להיות נעוץ בהכוונה שמיימית, המובילה אותנו לקראת התממשות העתיד לבוא בברכת ו'פרצת' (= תש"ע = 770) ימה (הר הרצל) וקדמה (פסגת זאב) צפונה (רמות) ונגבה (גילה וחומת שמואל). או אז תוביל הרכבת עד לשערי חומות העיר העתיקה, הכי קרוב שרק אפשר למקום המקדש, את העולים ליראות ולהיראות בהר ה' וגעיית הבהמות העומדות לעלות לעולה לתודה ולזבח השלמים, תמלא את חלל הרכבת ואת רחובות עירנו.
                                                  * * *
בשבוע שעבר, העליתי בחכתי רעיון מסויים, שהוגש לכם – הקוראים, בעטיפה היסטורית מגובשת היטב. בכותרת המאמר ציינתי כי מדובר בהצעה, והשאלה היתה, האם יש לה סיכוי.
תכלית המאמר שעורר גלים בבית ומחוצה לו, היה להעמיד בפני החברה – החילונית בעיקר, מראה המציגה מצב שהוא מבחינתנו בלתי אפשרי על גבול של 'כלו כל הקיצין' וכל פתרון אפשרי – יובא בחשבון.
מן התגובות הנזעמות שעלו לרעיון, מרוב העברים, היה סנגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב מפרנס יותר מראש השנה אחד, בנשואו את כפיו למרום ובפיו השירה: מי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ.