אחרי שנה של ידידות מופלאה, החלו השבוע נובעים סדקים בקשר שבין ראש הממשלה מר בנימין נתניהו לבין הציבור החרדי. נובעים סדקים אמרנו ? לא מדויק. הקרעים הגסים שהפרידו את נתניהו מהציבור שהעלה אותו לגדולה, החלו כבר בקדנציה הראשונה שלו והתרחבו עד אימה בתקופת כהונתו כשר אוצר בממשלת שרון.

עיתון המבשר בחשיפה בלעדית מאמש גילה לקוראיו כי ראש הממשלה נצפה סועד במסעדת טריפה במוסקבה. זה מרגיז אבל בהחלט נסבל. כולנו מודעים לכך שמר נתניהו אינו נמנה בדיוק על מחנה היראים לדבר ה', וגם ריקודי אדון עולם של אבנר הקטן דאז (חורף תשנ"ו - כינר) ממש לא עשו עלינו רושם עז.

מה שמטריד אותנו מאוד היום הוא דוקא עניין 'תכנית ההתחברות' עליה הכריז ביבי בכנס הרצליה האחרון כקונטרה משלו ל'תכנית ההתנתקות' של שרון בה הוא תמך בזמנה והתנגד לה רק בדיעבד. הכוללת לפי הפרסום ב'המודיע' מהבוקר, טיפוח ושימור של אתרי מורשת שיקרבו את הנוער היהודי בארץ. אלא שדא עקא, כחלק מקירוב לבבות הנוער למורשת, הוא מתכוון לחבר אותם לשלל כנסיות ואתרים הסטוריים מוזיאונים וכיו"ב, אך לאתרים כמו מערת המכפלה, קבר רחל, עיר דוד ותל שילה, ערש המורשת של העם היהודי בארץ ישראל, תכנית זו ויעדיה לא הגיעו.

זה מטריד, אבל ממש לא מפתיע. לפחות לא אותי. מר נתניהו מצליח איכשהוא לאורך הקריירה שלו, להיצמד לתדמית הפוכה בתכלית מכל מה שהוא עושה ומבצע. שימו לב רק לשקט היחסי שנושב מהגיזרה החמה של מתיישבי יו"ש. כל ראש ממשלה מהשמאל שהיה מקפיא את הבניה בהתנחלויות בצורה גורפת כפי שעשה נתניהו, היה סופג בליסטראות מכל עבר. הפגנות בלתי פוסקות ופעולות מחאה אחרות היו מציפות את ערי ישראל. אך משמדובר בביבי, משום מה הכל מתנהל אחרת.

לא אני קראתי לביבי צלופח, דוד לוי עשה זאת הרבה קודם לכן. ההסטוריה רק מלמדת אותנו כמה הוא צדק. לא היה עוד פוליטיקאי בישראל שהצליח להבדיל כל כך בין מעשיו לבין התגובה והיחס הציבורי הנובע מהם.

קחו לדוגמא את הציבור החרדי. בבחירות תשנ"ו, הוא הקריב את עצמו למען בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה. שילמנו על כך ביוקר. השמאל הפוליטי ונציגיו בתקשורת, הפכו אותנו כמטרה לכל דבר, כתגובה על כך שנטלנו מהם את השלטון, ללא רשות לגיטימית מבחינתם. פרט זה לא הועיל בהרבה, כאשר ביבי נדרש לרסן את הפעילות המוגברת של משרד האוצר בפיקוח על התנהלות העמותות החרדיות מעל ומעבר לכל פרופורציה מקובלת.

נכון שהוא הוסיף תקציבים למוסדות התורה פה ושם בכהונה זו, אך רמת הביקורת וביצוען התוכף. העמדת כל ראשי הישיבות ומנהלי הכוללים כגנבים בפוטנציה, יזקפו לדורות לביצועי ממשלת נתניהו הראשונה. גם היום, דואגים פקידי האוצר שבשליטת נאמנו השר יובל שטייניץ, לאזן באמצעות היטלים והתייקרויות שונות כל תוספת שהשיגו הנציגים החרדיים במו"מ הקואליציוני להקמת הממשלה הנוכחית.

עדיין לא נגענו בפעילותו של מר נתניהו בעת כהונתו כשר אוצר בממשלת שרון. הריסוק המוחלט של תקציבי המגזר החרדי לסוגיהם, בלא יחס כלל לסדרות הקיצוצים הרוחביים בתקציבים הכלליים, תוך כדי התחבאות מאחורי 'מחוייבות להסכמים קואליציוניים' כביכול שכופים עליו לבצע זאת, היא דוגמא מצויינת לסוד ההתחמקות של ביבי מביקורת ציבורית גורפת, וההצלחה שלו להמשיך ולקבל יחס אוהד מרוב מגזרי המיעוטים בארץ, שרואים בו כמי שמגן על זכויותיהם הנרמסות ועל כבודם המושפל, אך בעצם הוא זה שפוגע בהם בדרך כלל יותר מכל אחד אחר.

איכשהוא, גם בציבור החרדי זוכה מר נתניהו להוקרה רבה. הוא אורח לגיטימי ומכובד בכל ארוע, וזוכה בדרך כלל לאהדת ההמון, והוא מנצל זאת היטב. את היכולת שלו להתחבר לזה ולפגוע בשני ואח"כ להתחבר בשני ולפגוע בראשון כשבתווך הוא מתחבר לשלישי ופוגע בשניים הראשונים, ואחרי הכל לצאת נקי ואהוד על ידי רוב שכבות הציבור, אפשר לייחס לכישורי התקשורת המעולים שלו, המצליחים לחפות כמעט על כל עוולה, בעיקר בקרב מחנה התומכים הטבעי של מנהיג מהימין.

נתניהו היה וישאר זה שפגע במוסדות התורה ובאינטרסים של הציבור החרדי יותר מכל אחד אחר. אלו הן העובדות. אך הוא לא יתבייש להמשיך ולהציג את עצמו מעל אנדרטת האריה השואג בתל חי בי' אדר הקרוב כמי שעומד בחזית הנחלת המורשת של העם היהודי בארץ ישראל ללבבות העם. הוא גם לא יחשוב שיש סתירה בין סעודת הטריפה שלו במוסקבה לבין הנסיון שלו לשמור עבור העם היהודי את שטחי ארץ אבותיו. שטחים שהובטחו לנו בדיוק ע"י אותה תורה השוללת התנהלות זו.