זה היה בל"ג בעומר לפני שלוש שנים. מאז אכשר דרא והנסיעות למירון מסודרות מבחינה רוחנית, עשיתי לעצמי מנהג להגיע לציון הקדוש ביום הקדוש, אני מרגיש שאני מקבל "דלק" לכל השנה. כשמתאפשר, אני מגיע להדלקה, אם לא, אז במהלך הלילה או היום.

[צלם]

אז, לפני שלוש שנים, יצאתי לבדי. בלי ילדים קטנים שצריך להשגיח עליהם ובלי בני לוויה שצריך להתחשב ברצונותיהם ובקצב הליכתם. ירדתי מאושר מהאוטובוס והתחלתי לצעוד במעלה ההר.

"רגע", עצר אותי קול בהול. "יחיאל, אתה מוכן לעזור לי לעלות למעלה עם הבקבוקים של מיץ הענבים?" עצרתי. זה היה ציון. בשביל לדעת מי זה ציון, תאלצו לשמוע סיפור נוסף - סיפור בתוך הסיפור.

ציון ומזל, יהודים יקרים שזכיתי להכיר. כבר לפי השמות, יודעים כולם שהם מגלות ישראל אשר בספרד. הם עלו לארץ ונגרסו במכונת השמד שפעלה במלא העוז. גדלו ללא תורה וללא קשר ליהדות. כך נישאו וגרו בשיכונים שהעמיד להם משרד השיכון.

	צלם

הכל השתנה כשקבוצת אברכים חסידיים באו לגור בשכנותם. האברכים לא עסקו בפעילות רוחנית באזור, אבל מזל, מצאה עבודה בבתי החסידים כעוזרת. למרבה השמחה, אני יכול לספר בלא בושה, שנשות הקריה החסידית שהלכה והתרקמה באזור התייחסו למזל בצורה יפה, כבדו אותה ונהגו בה בסבר פנים יפות.

יום אחד. אחת השכנות ערכה בביתה שמחת "שבע ברכות" לאחיה, את מי מזמינים בקריה הקטנה והחדשה? את כל השכנים וגם מזל וציון מוזמנים. ציון לא יהווה בעיה, יחבוש כיפה לראשו, חולצה מכופתרת ואולי החליפה מהחתונה עוד תעלה עליו. אבל מזל מה תלבש?

התאספו השכנות, זאת מביאה בגד כזה וזאת בגד אחר. כמובן גם כיסוי ראש הולם נתחב בין שקיות הבגדים.

תבואי בערב- בקשו הנשים בכל לב. והם הגיעו.

ציון נכנס לעזרת הגברים והתקבל בחמימות חסידית אופינית. אכל מה שאכל, שתה מה ששתה, את מה שדברו, לא הבין. אבל בעזרת הנשים, ששון ושמחה, כדרכן של נשים: "מזל, איך יפה לך לבוש צנוע, איך יפה לך כיסוי ראש".

אולי זכות אבות עמדה להם, ואולי ההרגשה הטובה הכללית. בכל אופן, קפצה מזל והתחייבה: מהיום, רק לבוש צנוע.

אין אנו מכירים בכך מספיק, אבל אצל היהודים הפשוטים, יראת ה' בלבם והיא לא נעקרה בכל מסעי הרדיפות והשמד. יהודים אלו, כל ניצוץ קטן, הופך ללהבה גדולה. והזוג המיוחד הזה, הפך לזוג יהודי כשר וישר. ילדיהם כבר נולדו וגדלו על ברכי היהדות הצרופה. 

נחזור למירון. ציון החביב עומד ליד תא המטען של האוטובוס ועיניו מבקשות בתחנונים, עזור נא לי לעלות בהר עם בקבוקי מיץ הענבים שכאן. "מה קורה?" שאלתי את ציון, "נו, אתה יודע. הבת שלי הגדולה נשואה כבר חמש שנים. לפני שנה, כשעברו ארבע שנים מנישואיה וטרם נפקדה בזרע של קיימא. עלתה אשתי למירון בל"ג בעומר, לשפוך שיח על הציון הקדוש. היא שמעה שכל הזמן מדברים שנודבים משקה לעולים מירונה, ונושעים. עמדה אף היא ונדרה משקה. והנה, מגיע לנו מזל טוב. לפני שלושה שבועות ילדה בתנו למזל טוב. אשתי מטפלת ביולדת ובתינוק, והיא שלחה אותי לקיים את נדרה".

"איזו שמחה" ,הגבתי "בא אעזור לך".

"אוקי", אמר ציון. "אני אסחוב תשעה בקבוקים ואתה תשעה בקבוקים". "ומה עם השאר?"  ציון לא הבין: "איזה שאר?" "ח"י רוטל, זה 54 ליטר או משהו בקירוב", מלמלתי בזהירות.

"ח"י רוטל? מה זה? אשתי שמעה ח"י ליטר, ח"י ליטר. זה מה שהיא נדרה"...

חי וקיים, נורא וקדוש ומרום. שומע תפילות שומע קול בכיות, שמע והשמיע ישועות.

סגולת הסגולות ותפארת ההבטחות היא התפילה האמיתית הבוקעת מהלבבות בבקשת ישועה ממקור הברכות.