ירושלים של מטה - פרק ב' - המקווה הפלאית
ירושלים של מטה - פרק ב' - המקווה הפלאית
חיים טברסקי ממשיך לשוטט בסמטאות הרובע ההרודיאני, ומתרגש לגלות את המקוה הפלאית
עודנו פוסעים מעדנות בסמטאות הרובע ההרודיאני, מתרשמים עמוקות משפע העושר ששטף את ירושלים – עיר המלוכה בימיה הגדולים, ומנסים לרחרח פה ושם, איככה נוכל ואולי נמצא שרידים מריח הקטורת, בזכותו לא היו צריכות נשות ירושלים להתבשם. אך הריח ההוא – אליו משתוקקת כל נפש יהודי מזה שנות אלפיים – איננו. את מקומו תופס ריח השריפה, שכבה עבה של שריפה שנותרה מכסה על שרידי העיר שחרבה ואיננה, קורת עץ פה וקורת עץ שם, פיח עבה שכיסה את כלילת יופי משוש כל הארץ.
מעט מן העושר הרב שהיה מנת חלקה של ירושלים בימים ההם, מוצג לנגד עינינו בשרידי הבניינים המפוארים אליהם התייחסנו בפרק הקודם. גם מעט החפצים ששרדו את החורבן ואת השריפה, מעידים כי במקום התגוררו אנשים בעלי יכולת כלכלית גבוהה במיוחד, מלבד הקשרים הבינלאומיים שהיו מטבע הדברים מנת חלקה של העיר אליה עלו לרגל יהודים מקצוי תבל שלוש פעמים בשנה.
גם הקשוחים שבארכיאולוגים, אלו שכבר ראו הכל, לא יכלו לעצור את פרצי ההתרגשות אל מול כד הזכוכית המפואר שנמצא בין הריסות בית המידות. השריפה, החורבן, ומאות השנים הרבות בהם שכב הכד מנותץ בחלקו תחת ההריסות, לא עמעמו במאומה את החותמת העדינה אשר הוטבעה בצידו התחתון. 'אניון עשה' נכתב שם, ונשימתם של החוקרים נעצרה. אניון היה אמן צידוני מפורסם מאוד בעת ההיא, ועבודות אומנות שלו היו באמת סוג של מותרות שרק עשירי תבל יכלו להרשות לעצמם. בסך הכל ידועים כיום בעולם שלושה כדים מסוג זה בלבד, כשהכד המדובר הוא אחד מהם, וגם היפה שבהם. נאמר אם כן, שהמתגוררים בבתים אלו, היו לא רק עשירים בקנה מידה ירושלמי, אלא בעלי יכולת ברמה עולמית, או שמא בעלי חשיבות גבוהה כל כך, חשיבות שהביאה אל פתחם מתנות יקרות-ערך ברמה הגבוהה ביותר.
כד הזכוכית הנדיר והמפואר. לצד כלים יוקרתיים ומעוצבים שנמצאו בהריסות. | דרור אבי |
כד זה, מצטרף לעשרות כלי אבן עדינים ביופיים, ולשלל הממצאים האחרים המעידים יותר מכל על עושרם הרב של המתגוררים בשכונה זו. דברי חז"ל המספרים לנו איפה על עושרם המופלג של אנשי ירושלים, על מחסני המזון והיין שיכלו להספיק לעשרות שנות מצור רומאי על העיר, ועל המצוה לדאוג לכך שהכהן הגדול יהיה העשיר מאחיו, מקבלים לנגד עינינו מימד חי ונוצץ.
המחשבות נודדות מהימים האלו לזמן ההוא. בחודש הזה, בין תשעה באב לח' באלול, בהם תושבי העיר העליונה קיוו עדיין כי אגרוף הברזל הרומאי יחמול עליהם, ויסתפק בשברונם הגדול על חורבן בית המקדש, ובמיגור הקנאים שחסו בצילו והתפרסו בעיקר בעיר התחתונה. בחודש הזה עדיין הילכו בין הסמטאות הללו אנשי מעלה ורוח, אנשי שררה וכהנים. אולי הם ניסו לנהל מו"מ על עתיד העיר העליונה, אולי הם האמינו שהגרוע מכל מאחוריהם, והשלטון בעיר ישוב לידיים מתונות שישבו את תפקוד העיר על כנה. לעולם לא נדע, נוכל רק לדמיין.
נוכל להמשיך ולדמיין את רבי צדוק הכהן, צנום וחיוור לאחר ארבעים שנות תענית שהסתיימו לפתע פתאום, באין יותר סיבה לצום בגינה. ארבעים שנה צם רבי צדוק הכהן בשביל שלא יחרב הבית, והנה כעת מתו מוטל לפניו, חרב הבית ושמם המקדש, פסקה העבודה וריח הקטורת כבר פג. מקצה הסימטה אנו יכולים להבחין – אם נרצה, בצלליות המתרחקות של הרופאים המומחים אותם שלח הקיסר אספסייאנוס מרומא, על פי בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי, כדי לרפא את רבי צדוק לאחר שנות התענית הארוכות. ורבי צדוק הנה יוצא מביתו.
לאן הולך רבי צדוק בשעת לילה כה מאוחרת ? רבי צדוק יוצא להיטהר. מפה לאוזן עברה בירושלים השמועה בשנים האחרונות, על המקוה הפלאית אותה בנה המהנדס החכם שמעיהו בן יועזר, מתחת ביתו של הכהן הגדול. המקוה הזו – כך אומרים יודעי דבר בלחש, מתמלאת מאליה! כן, כן, הם סונטים בספקנים למיניהם. אין לה מקור מים, אין לה בית מילוי בנוי, בעת הגשמים מתמלאת המקוה מאליה על גדותיה, וכל זה ממעשה הנדסה מיוחד במינו שהגה חכם שמעיהו.
אל המקוה הפלאית הזו, אשר נחשפה בשלמותה אנו שמים את פנינו כעת, 1939 שנים אחרי. מקוה רחבת ידיים המצוייה במרתף בית המידות המפואר. לפניה שטיח פסיפס יפהפה, אשר נועד לספוג את המים הנוטפים מהטובלים במקוה, לבל ירטיבו וילכלכו את הבית. מעליה קשת בנויה לתפארה, ומדרגותיה רחבות כיאה לבית מושקע ברמה שכזו.
המקוה הפלאית ורצפת הפסיפס שבחזיתה. | מנחם גינוסר |
גם היום, אנו נדהמים לשמוע ולראות. גם היום – אלפיים שנים לאחר שנבנתה המקוה הפלאית הזו, מידי שנה בעונת הגשמים היא מתמלאת במים על גדותיה. ומדובר, שלא תטעו, במקוה רחבת ידיים, הרבה יותר מעשרות המקוואות שנמצאו בחפירות השונות. והמים את מפלסם אנו יכולים לזהות על פי סימני הרטיבות בקיר, מגיעים בימות החורף עד לגובה של 2 מטרים, מעל גובה איש.
הארכיאולוגים מבחינתם, מדובר במחדל. המים יכולים לפגוע בשרידים העתיקים ולכלותם, והם עושים מאמצים רבים מאז נחשפה המקוה הזו, על מנת לאטום אותה ולחסום את כניסת המים אליה, אך – ללא הועיל. מידי שנה בשנה, מידי חורף בחורפו, מתמלאת המקוה הזו במי גשמים זכים נקיים וצלולים על גדותיה הרחבות, ומפעימה כל לב.
לנו, העומדים על שפתה, נסערים ומתרגשים, נותר רק להמשיך ולהתפלל לבורא עולם, 'השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם'. חדש לנו עבודת בית המקדש במהרה, וישובו הכהנים לטבול במימיה הזכים של מקוה זו, אשר במימיה טבלו כהנים בדרכם אל שמחת בית השואבה בימים ההם – שמחה שלא נראתה כמותה בעולם. ובמימיה יטבלו הבנים השבים לחיק אביהם ושמחת עולם על ראשם.
ירושלים של מטה - פרק א' - קול הדממה
ירושלים של מטה - פרק ג' - משיפול ויבנה
ירושלים של מטה - פרק ד' - הבית השלישי
-
7. המגיבה גורה צודקת
תגובה לאחד שחושב 06/08/2009 11:45אין שום תחליף לביקור פיזי במקום, התיאורים של טברסקי אכן טובים מאוד, אבל אין כמו לראות את הדברים בעיניים לחוש אותם. -
6. חובה לבקר במקום
גורה 06/08/2009 11:17ככל שהתיאור של חיים טברסקי מצויין ומדוייק ומצמרר אין תחליף לביקור במקום האמיתי, לתחושות ולמחשבות שעולות כשנמצאים ומתארחים ממש בתוך בתיהם של הכהנים -
5. אני אף פעם לא ביקרתי במקום
אחד שחושב 06/08/2009 01:30וכשאגיע למקום זה יהיה לי די מוכר,
במחשבה שניה אולי אין צורך שאני יבקר במקום, ההמקום מגיע אלי הביתה! -
4. הייתי שם וזה אכן כך
אחד מן העם 05/08/2009 16:32הייתי במקום השנה לפני ט' באב, והח'ברה במקום אמרו לי שאכן זה מתמלא מים. אני אוהב את הרובע היהודי, ובחורף אני אבדוק את זה. -
3. הכד מזכוכית?
דודי גרוס 05/08/2009 16:12זה נראה שהוא מחרס, המאפרה נראית מזכוכית -
2. מקוה שמתמלאת לבד?
מגיב סדרתי 05/08/2009 15:01איך זה שעוד לא נהיה מזה רעש, נשמע אפעס לא אמין -
1. הייתי שם לא מזמן
ישראל זינגר 05/08/2009 14:36חבל מאוד שמר טברסקי אינו נמנה על צוות ההדרכה של המקום, כי ההשקפה שלו על הממצאים שם מרתקים הרבה יותר מממה שנשמע שם כלפי דיירי המקום הקדמונים, וד"ל.
8. מי מארגן אוטובוס? [לל"ת]
קבל עם 09/08/2009 13:35