זה לא נס אלא טבע! אמרו חכמים: "מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה – מרווחת ובזמן שאין יושבין עליה מתכווצת. כך גם ירושלים בימינו צפופה ועמוסה וכאילו זועקת השאלה כיצד בימי תפארתה הכילה את אלפי ריבואות עולי הרגלים על כל המון תושביה כהנים לויים וישראלים? כיצד לנו בה וכיצד חגגו בתוכה?

כיצד נכנסו כל אלה בעזרה בשעת שחיטת קרבן פסח?

אלא בזמן שישראל ישבו על אדמתם ושרתה שכינה בירושלים אירעו ניסים גלויים לעם ישראל. וכך נאמר באבות דרבי נתן: עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים. מעולם לא הסריח בשר הקודש. לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. לא ניזוק אדם בירושלים מעולם. לא נפגע אדם בירושלים. לא נכשל אדם בירושלים מעולם. לא נפלה דלקה בירושלים מעולם. לא היתה מפולת בירושלים מעולם. לא אמר אדם לחברו 'לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים'. מעולם לא אמר אדם לחברו 'לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים'. מעולם לא אמר אדם לחברו 'צר לי המקום שאלין בירושלים'.

על בית המקדש מסופר באבות דרבי נתן: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. בזמן שישראל עולים להשתחוות לאביהם שבשמים, כשהם יושבים - יושבים דחוקים, ואין כל בריה יכולה להושיט אצבע ביניהם; וכשהם משתחווים - משתחווים לרווחה. ולמרות שהתרחבות המקום נכללת בניסים שקרו בירושלים, אין היא נכללת ברשימת הניסים שאירעו בה, שכן זהו טבעה של ירושלים להכיל את בניה. 

על כמות ההמונים העולים לירושלים ניתן להבין ולסבר את האוזן מסיפור זה: "פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מנין אוכלוסין שבירושלים. אמר להם לכהנים: הפרישו לי כליה אחת מכל פסח ופסח. הפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות – כפליים מיוצאי מצרים!

על התנהגותם של עולי הרגל עם אנשי ירושלים שאירחו אותם אנו קוראים: "רבי יהודה אומר: שכר המיטות והמצעות לא היו לוקחים בה. עורות קדושים מה היו עושים בהם? נותנים אותם לבעלי אושפיזין. כלומר: את התשלום עבור האכסניה היו האורחים משלמים לא בכסף אלא בעורות הקרבנות. 

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אכסנאים היו מערימים (מאחר ובעלי האכסניה לא רצו לקבל שכר, היו צריכים 'לדחוף' להם שכר בעורמה) ונוטלים עורות כבשים מצוירים, ששווים ארבעה וחמישה סלעים, ונותנים לאנשי ירושלים, ובה היו בעלי הבתים משתכרים. דהיינו: היה נוהג קדום שלא להשכיר חדרים לעולים לרגל אלא לתת להם בחינם, ואף דמי שימוש במצעים לא לקחו. ולא עוד אלא שבעלי הבתים היו נותנים לאורחים את החדרים הפנימיים, הטובים. עולי הרגל, שהיו אסירי תודה לאנשי ירושלים, היו משאירים להם את עורות הקרבנות שהקריבו. ויש שהיו מביאים איתם עורות מעובדים ששוויים רב, והיו משאירים אותם לבעלי הבית במקום העורות של הקרבנות, וכל זה מתוך הכרת טובה על האירוח של אנשי ירושלים.