יש לי מושג
הקצב מפריז
בוויכוח פריז היה על רבי יחיאל מפריז לעמוד נגד תלמידו לשעבר, המומר ניקולס דונין, שגרם לרציחתם של אלפי יהודים ולשריפת התלמוד
פעמים רבות לאורך ההסטוריה עמדו בצד הנוצרי בוויכוחים אלו - דווקא יהודים מומרים, לדאבון הלב.
דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז (תחילת המאה ה-13) מבעלי התוספות, נודה על ידי רבו בשנת ד'תתקפ"ה לאחר שכפר בתורה שבעל פה - התלמוד. דבריו של רבי יחיאל אודות נידויו של ניקולס דונין מופיעים בספר 'אוצר הוויכוחים' , כחלק מן הפרוטוקול אודות וויכוח זה: "החוטא הלז אשר כפר בדברי חכמינו שהיו יותר מט"ו מאות שנה ולא היה מאמין רק ככתוב בתורת משה בלי פתרון, ואתם ידעתם כי לכל דבר צריך פשר ועל כן הבדלנוהו ונדנוהו".
עשר שנים לאחר נידויו התנצר דונין, ובד בבד פנה לעודד את מסע הצלב שנערך ביהודי צרפת, במסגרתו נטבחו כשלושת אלפים יהודים, וכחמש מאות המירו את דתם. לאחר מכן פעל ללא לאות לשכנע את האפיפיור (גרגוריוס התשיעי) לאסור על היהודים ללמוד בתלמוד, מפני שבו 'הטפות חמורות נגד הנצרות'. את דברי הבלע ליקט דונין מאת קבוצת מומרים ושלחם במכתב אל האפיפיור בשנת ה'תתקצ"ו.
תשובת האפיפיור שהגיעה שלוש שנים לאחר מכן קבעה, כי יש להחרים את כל ספרי התלמוד היהודיים, ועל מנת כך מונה דונין לבישוף של פריז. כמו כן, שלח האפיפיור איגרת ששוללת מכל וכל את התלמוד ואת זכות היהודים להגות בו. מלך צרפת, לואי התשיעי, החליט לאמץ את המלצות האפיפיור בדבר מניעת התלמוד מאת היהודים, כשלפני כן, העמיד את היהודים למשפט, בו יוכלו 'להגן' על תלמודם, מהשמצותיו של המומר, שאושרו על ידי האפיפיור.
בוויכוח זה, שנערך בשנת ה' אלפים (1240) עמד רבי יחיאל מפריז בראש הצד היהודי, עליו נמנו גם רבי משה מקוצי, רבי שמואל בן רבי שלמה משאטאטיער ורבי יהודה בן רבי דוד ממילון, כשבצד הנוצרי עומד לא אחר מאשר תלמידו לשעבר, ניקולס דונין, אשר ציטט הלכות, דברי אגדה ופלפולי חז"ל, מהם הציג כי השנאה היהודית לגויים מוחשית, וכי היא נובעת מציווי תלמודם. עם סיומו של המשפט נגזרה גזירת שריפת התלמוד, בה נשרפו כעשרים וארבעה קרונות עמוסים בספרי קודש.
רבי יחיאל, אשר עלה לאחר מכן עם תלמידיו לארץ ישראל והתיישב בעכו, שם ייסד ישיבה, כתב על תלמידו המומר:
"כי מצפון בא קרץ,
יקום עלינו שרץ,
ממנו יצא הפורץ
גדר והקורץ,
ובמורג חריש חדש חרץ,
חרק בשיניו ובעיניו קורץ,
בלעגי שפה ובחרפת אדם בא להתגולל עלינו ולהבאיש ריח נופת צופים,
דברי חכמה צרופים.
קולו כנחש ועל שפם יעטה,
ולשונו כמדקרות חרב בוטה,
ומשפט ללענה מוטה,
כלו לבן הפך החוטא,
ויהי הנחש למטה זדון בדינו באחרית הימים
כי נתבולל בעמים,
ונקרא שמו ניקולאש המין ימות ויחלוש,
מראשית נקרא שמו דונין
ולא יהיה לו נין,
ושם רשעים ירקב אשר הוסיף על חרפתנו, ויביא את חרפתנו אל המלך..."
ניקולס דונין, עוכר ישראל, נידון בעצמו למוות כשלושים וחמש שנה לאחר מכן, בשנת ה'ל"ט (1279) על ידי ראש המסדר הפרנקסיסטי.