יום שלישי י"ד בחשון תש"פ 12/11/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

כל המצפים לגאולה

כאשר כל כך הרבה בעלי תשובה מסתובבים סביבנו עם אושר בעינים עם 'והוצאתי' בלב, איפה זה שלנו? אנו שנולדנו על ראש ההר, היכן טמונה גאולתנו?

עולם החסידות ט"ו בניסן תש"ע - 30/03/2010 21:17
  התעוררתי לכתוב אחרי שחודשים רבים קיננו בי הדברים וביקשו להיאמר, מפני הסמיכות לחג הפסח, שבו אנו שותים ד' כוסות, כנגד ד' לשונות של גאולה. וכידוע, מפורשת הגאולה ממצריים גם כגאולה מטומאת מצרים, כלומר גאולה רוחנית שלה אנו מייחלים גם היום הזה בדורנו שלנו. אמנם פרעה הגאה כבר חנוט מתחת לפירמידות אלפי שנים, אבל הטומאה של פרעה ושל כל המצרים, עדיין משעבדת אותנו ואת דעתנו, וממנה אנו מתפללים להיגאל.

  והיו מפרשים שהסבירו את כל ד' הלשונות של גאולה על המסע הרוחני, והוצאתי - מטומאת החטאים. והצלתי - את כל חלקי הקדושה השייכים לנו אשר נפלו לעומק החומר שה' ירחם, וגאלתי - מן החיבור הפנימי שלנו אל החטאים אשר עומדים בסתירה נוראה למהות הרוחנית של ישראל, ולקחתי - את העם הנבחר אל מהותו הקדושה והמופלאה. והבאתי - עד אלי ממש, עד אל החיבור לקדוש ברוך הוא, אבינו הממתין לנו ברחמים.

  שמעתי פעם מרב ידוע: הכל יודעים שתשרי הוא זמן של תשובה, ולא יודעים שגם ניסן הוא ירח של תשובה. תשובה לשון שיבה. שבים מן הגלות והריחוק אל המקום המדויק והנכון. מי ייתן ונזכה כולנו.

  * * *

  בבין הזמנים של הקיץ האחרון, יצאתי עם בני המשפחה ועם הורי שיחיו לבית הארחה בצפון, ושם אירחו לתוכנית עם הקהל את אחד מגדולי המחזירים בתשובה של ימינו, שסיפר מסיפורו שלו ומסיפורם של אחרים המתקרבים לתורה ולמצוות.

  הערב היה ארוך ורב פרטים, והנושא העיקרי שלמענו אני כותב הוא אחר, אבל איני מתאפק מלכתוב לכם סיפור אחד, שנחרת עמוק בזיכרוני, ולאחר מכן אגיע לנקודה העיקרית. הסיפור שסופר הוא סיפורו של רן, קטנועיסט חילוני צעיר, שבליל שבת אחד חתך את מרכז ירושלים לאורכה ולרוחבה על הקטנוע שלו. הוא וחבריו, צעירים משולהבים ומשוללי גבולות, הרעימו פיח שחור ורעש מטרטר ברחובות.

  באחד הרחובות ההומים במרכז העיר, החנה רן את הקטנוע בפתחו של בית מלון ונכנס פנימה, תר אחר חדר. דרכו עברה בחדר האוכל הפתוח של המלון, שהיה ממוקם בקומת הכניסה. כמו תמונה מוזרה ומוארת, גזורה מתוך מציאות אחרת, נגלה לו לפתע חדר האוכל ההוא. אנשים ישבו בשקט ליד שולחנות ערוכים, משפחות משפחות בבגדים הדורים ונאים. גברים בלבוש חרדי שרו משהו בקול לא רם מדי, בניחותא, מתבוננים בספרונים קטנים שבידיהם, כאשר מחיצה מפרידה את האולם בין עזרת הגברים לעזרת הנשים.

  רן שמע, שלא כולם שרים את אותו השיר, ולא כולם שרים ביחד, ולמרות זאת עלה איזה זמר משותף מחדר האוכל ההוא. רגע עמד שם, נטוע במקומו, ואז חש עד כמה הוא שונה וחריג בסרבל הגי'נס שלו ובידיו המפויחות. מיהר ונכנס אל החדר שביקש, וכאשר יצא שלח בתנועה אינסטינקטיבית את ידו וכיבה את האור.

  אבל לא את האור של החדר הוא כיבה - אלא את התאורה של חדר האוכל. בבת אחת כבו כל הפנסים הקטנים שבתקרה. מפתח המטבח בקע עדיין אור, וגם מחלקיו האחרים של לובי הכניסה. אבל השולחנות שלידם ישבו המסובים החשיכו במידה ניכרת, והגברים נשאו את עיניהם מעל הספרונים בהפתעה.

  "הוי, זה אני עשיתי!" נבוך רן, "סליחה, טעיתי, אני מתנצל". הוא שלח את ידו להדליק את האור, אבל אז ראה שלושה גברים משלושת השולחנות הקרובים אליו מזנקים ממקומותיהם, וגם האחרים - כך נדמה לו - זינקו כמעט מן הכיסאות.

  "אל תדליק!" קראו אליו הגברים החרדים האלה. אחד זקן, אחד צעיר ואחד בינוני. "אל תדליק, בבקשה".

  "אבל אני כיביתי, בטעות", אמר רן.

  "לא נורא".

  "עכשיו יש לכם חושך, ואתם לא יכולים לקרוא"...

  "אנחנו יכולים, יש לנו מספיק אור. ככה זה אפילו יותר חגיגי".

  "אבל למה לא להדליק? אני אדליק שיהיה לכם כמו קודם".

  "לא, בבקשה, לא, עכשיו שבת. אל תדליק".

  "אבל אני חילוני, אני לא שומר שבת". "באתי לפה על טוסטוס, אני יוצא בחזרה אל הטוסטוס ממילא, אני לא דתי, באמת".

  "לא משנה מה אתה חושב שאתה. העיקר, אל תדליק".

  "למה?"

  "כי אסור להדליק אור בשבת, זאת עבירה".

  "אבל אני עושה מלא - עבירות, או מה שזה לא יהיה".

  "לא משנה, בבקשה, בבקשה, אל תדליק".

  וככה הם עמדו שם שלושתם, מתחננים, וכל השאר הביטו בו מן השולחנות, ובלי שום קשר להיבט ההלכתי של המצב, כולם פשוט דאגו לו. הם לא יכלו לשאת את המחשבה שהוא, רן, יעשה דבר שאסור. הבהילה וזעזעה אותם המחשבה, שהוא עומד להזיק לעצמו. הדאגה הזאת לשלומו, למרות שהוא חילוני שבא לפה בטעות על טוסטוס. הוא בג'ינס והם שחורים והוא והם כל כך שונים - הדאגה הזאת המיסה את רן.

ופתאום הוא הרגיש כל כך אח שלהם, שבסופו של דבר, כך סיפר הרב, הוא חזר בתשובה.