יום חמישי י"ח בתשרי תש"פ 17/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

אור התורה (פרק ד' - סיום) - הנחשלים והמצליחנים

משה, נער נחשל, גילה בתורה מזור לנפשו הפגועה. גיל, לעומתו, מצליחן עם קבלות, לא אבה לעשות שקר בנפשו, ונדלק באור התורה

עולם החסידות כ"ה בכסלו תש"ע - 12/12/2009 06:02
משה היה נער שוליים במלא מובן המילה. ילד דחוי, מסכן, לא-יוצלח, שמאז קטנותו היה סמל לכישלון בעיני כולם - מוריו, חבריו, וגרוע מכל - הוריו.

נשמה אומללה שנולדה לסבל של אי אהבה. קשה היה להגדיר מה גרם לו להיות לא אהוד. בישיבה זה כמובן ניכר פחות לעין. הישיבה היא מקום שבו אנשים מנסים לעדן את עצמם ולגלות איפוק ויחס חברי זה כלפי זה, ולא מקום תחרותי וחייתי כמו חיי האוניברסיטה והתיכונים, או הצבא. משה הגיע בעקבות הרצאה באזור מגוריו שהשתתף בה, שאלון שמילא, ורכז אזורי נמרץ, שהצליח לדוג אותו ולהפנות אותו אלינו. משה היה פשוט חסר יכולת התנגדות ולכן הנהן ובא. הוא גם לא עזב מאחוריו שום דבר חשוב ובעל משמעות, עבד בעבודות מזדמנות, היה שליח לעיתים בחברת שליחויות ומילצר לעיתים במסעדה כלשהיא.

בישיבה הוא ישב בצד, אמר הרבה 'לא יודע' ומיעט לדבר מיוזמתו. הוא הקשיב לשיעור גמרא בלא לפצות את פיו. לקראת סוף השיעור, שאלתי את המשתתפים אם יש להם שאלות. ראיתי על פניו של משה החדש היסוס, ופניתי אליו - "יש מצוה לשאול ולהקשות", עודדתי אותו. "שאל כל מה שעולה בדעתך - כך אתה זוכה לעסוק בדברי תורה".

משה לא הבין מילה וחצי מילה מכל המושגים שהזכרתי באוזניו, אבל הוא שטח שאלת פשט יסודית, שמופיעה ברש"י ובתוספות, ושבמהלך ההסבר, שכחתי להעלות אותה. האחרים הסכימו איתו מיד, גם אני הסכמתי עם נכונותה של השאלה, אבל במקום להגיד - אה, כן, שכחתי להסביר את הענין הזה, ה' נתן לי בינה להפוך את תגובתי להרבה יותר נלהבת ומתרשמת.

"מתי התחלת בלימודי הגמרא שלך?" שאלתי,למרות שיכולתי לשער את התשובה. משה חייך, ואמר כמעט בלחש - "היום... עכשיו".

"מה?" התפעלתי, "אם כך דע לך שזכית שהתורה דיברה איתך כבר בפעם הראשונה שהזדמנת אצלה. לכוון לשאלתו של רש"י - זה דבר עצום, ועוד בפעם הראשונה ממש - זה לא מצוי כלל". הוספתי מילים טובות ודברי חיזוק באוזניו, ולבסוף תירצתי את שאלתו.

למחרת הוא היה הראשון בבית המדרש. יצא מביתו שביפו מוקדם, הגיע מוקדם וחיכה לשיעור שיתחיל. רקעו הקשה ואופיו החבול נגלה לעינינו לאט לאט, והרבה השקענו בו, שיחות חיזוק ותמיכה. אבל יותר ממה שיכולנו אי פעם לעשות - פעלה על משה התורה הקדושה. משיעור לשיעור חייתה נפשו ורוחו. משיעור לשיעור עלה ברק בעיניו ובאה שמחה לליבו.

"אני מרגיש", הוא אמר בפשטות, בלשון עילגת ומגומגמת מעט. "אני מרגיש שהתורה אוהבת אותי. אני מרגיש הארת פנים. ואני יודע מה זה - כי אף פעם, בחיים שלי, אף אחד לא חייך אלי עד היום ולא אהב אותי. אבל התורה כן. היא אוהבת אותי, אני מרגיש".

סיפרתי על כך לאחד מגדולי התורה שלעיתים אני מזדמן אצלו. התפעלותו מדבריו אלה של משה לא ידעה גבולות. "זאת נשמה גבוהה שהתגלגלה בניכר ולא מצאה מנוח לנפשה עד שהגיעה לבית אביה", אמר. "כל אוכל תיעבה נפשו, והגיע כמעט עד שערי מוות. רוב האנשים מקבלים אהבה אנושית מסוימת כדי שתתפתח הנפש כשורה, אבל משה לא קיבל שום אהבה משום סוג, ורק אהבת התורה יכולה לרפא את כאביו ולמלא את חסרונו העמוק. הוא נשמה גבוהה מאוד, לא אתפלא אם עם ישראל עוד ילמד תורה מפיו וייהנה ממנו עצה ותושייה".

בנתיים - לחשוב על רעיון כזה, שעם ישראל ישמע מגדולתו של משה הדחוי והשולי, נשמע מאוד מאוד לא סביר, אבל מאחר שבאחד מגדולי ישראל עסקינן, הריני סומך ובוטח בדבריו, ויושב ומחכה בצפייה לראות איך יחלפו השנים ומשה יגדל ויתעלה ושמו יצא לפניו.

בינתיים הוא עושה את צעדיו הראשונים ממש, אבל בלהט כזה - כמו פרפר שגילה את האור, וכמו קופא מקור שגילה את החום. והדברים מופלאים.

* * *

גיל מהמחלקה למשפטים שידר קור מקפיא כזה, שממש נרעדתי. בדרך כלל, ואנחנו מדברים לא אחת בישיבות הצוות, אנחנו צריכים להיזהר מאוד ולא ליפול לקטנות ולחוסר ביטחון עצמי, כאשר נכנסים בשערי הישיבה כל מיני אנשים מצליחנים, משדרים יוקרה, ממון, רכב חדיש, קשיחות עסקית, ידע נרחב בענייני העולם הזה והבליו.

התדמית הבוטחת הזאת שלהם, יש בה משהו שדי משפיע על הנפש. כמעט בעל כורחנו אנו עלולים להיגרר לאיזה רצון פנימי סמוי לשאת חן בעיניהם, ולנסות לרצות אותם. לקנייני עולם הזה יש עוצמה, ויש בהם רגילות להתנהג בהתנשאות ובשררה, לעומת לימוד התורה שבטהרתו הוא סגולה לענווה ולשפלות. וכל פעם מחדש אני נבהל לגלות עד כמה נוכחותו של איזה איל הון צעיר, או מצליחן בתחום אחר, כמעט מאיימת עלי, מלחיצה אותי.

ובכן בלי להזכיר את הופעתו החיצונית - שהיתה כשל אחד מפעילי מר"צ עד אחרון המאפיינים שבה, גם הריחוק הקליני הקר שנשב מעורך הדין המבריק ששמו יצא לפניו - כמעט הקפיא את כל מי שבא איתו במגע.

הוא בז לכולנו - לרבנים, לתלמידים, למתגוררים בחדרי הפנימייה, לאוכלים בחדר האוכל המשותף. הכל ממש עורר בו סלידה, וכולנו תהינו עמוקות מה הביא אותו אלינו בכלל.

הסוד התגלה אחרי כחודש, כשגיל הפשיר קצת ומפעם לפעם השתתף בשיחה נינוחה עם השאר - והפסיק להתבונן בנו מבעד למשקפי האנתרופולוג שלו. אמו של גיל חלתה ונפטרה כמעט שנה קודם לבואו. היא הובאה לקבורה בצורה יהודית פשוט מפני שזה מה שעשו אנשי החברא קדישא בבית הקברות האזורי שלהם. מעבר לכך לא נעשה דבר לפי ההלכה - לא שבעה ולא שלושים, לא עלייה לקבר וכמובן שלא קדיש. אחרי 11 חודשים, החלה האם לפקוד בחלום את בנה גיל, הצעיר בבניה (שני אחיו הבוגרים ממנו גרים בחו"ל ונשואים בנשואי תערובת שה' ישמור). האם ביקשה ממנו שילך ללמוד יהדות עד שיבין את מילות הקדיש ויאמין במה שהוא אומר. גיל התעלם מהחלום עשר פעמים!!

אבל לאחר מכן נשבר ובא לישיבה.

אביו היה זה שבמפתיע, דחק בו למלא את דבריו אימו. אם הייתם יודעים מה שמו של האב - מפורסם שלא בטובתו, ה' ירחם עליו - לא הייתם מאמינים. אבל כנראה, שמראה של האם שבאה מעולם האמת לא פעם ולא פעמיים - היה משכנע ביותר.

אלא שגיל היה עורך דין מבריק, והיה בו יושר פנימי. הוא לא התכוון לעמוד על קבר האם ולמלמל כמה מילים. היא גם ביקשה ממנו במפגיע - להבין את המילים ולהאמין במה שהוא אומר.

וזה לקח לו שמונה חודשים תמימים.

השיחות היו נוקבות ומייגעות, והתפרשו על כל תחומי החיים והמדע. גיל היה מוקף קליפות איומות של אטימות ושל קרירות, של דעה מוקדמת ושל כפירה הרסנית. לנתץ את כל אלו ולהיות מסוגל להכיל דיבור של אמונה טהורה - היה עבורו קשה מנשוא.

מכל "התורה שקניתי באף", עומדת מולי דמותו של גיל. הוא נאבק יותר מכולם, ובא מהמרחק הכי רחוק, עד שזכה לעמוד - במלאת השנה השניה לפטירתה של אימו, על קברה, כיפה (שלא למען הטקסיות) על ראשו, ואמונה אמיתית בנכונותן של המילים אותן נשא בקולו - בליבו.

הכל יודעים שלאיקס הרחוק מאוד מן הדת, יש בן שחזר בתשובה ונדהמים כיצד קרה הדבר במשפחה שהיא אולי הכי רחוקה במדינת ישראל מקשר נכון ליהדות. רק בודדים יודעים שגיל הוא היחיד שנימול בילדותו, (הסבא שהיה אז על ערש דווי ביקש זאת במפגיע), הוא היחיד שזכה שלא להינשא לאשה נוכרית, והתקווה האחרונה של אימו מעולם האמת, לזכות לתיקון אמיתי.