סיפורי מתחיל לפני כמה שנים, בעת התוועדות חברים וידידים קרובים שיחי' מבני קהילתנו, שהסבו בביתי ללימוד אוה"ח הק' בליל שישי, כנהוג אצלנו. הסדר הוא שכל שבוע מארח אחד מאנ"ש את חברי הקהילה מבני גילו ללימוד בצוותא בביתו.

לאחר שעזבו חלק מחברי ונשארו מקצת מידידיי הקרובים, נענה אחד מהם ואמר לי בתמיהה: "והיכן הוא המזנון - ארון הספרים בביתך?"... וכך הפך הנושא לשיחה בינינו, תוך ניתוח העניין לכל צדדיו, חברות שונות, סוגים וסגנונות שונים, עלו וירדו מעל השולחן, כל אחד מספר מחוויותיו וכמובן שנושא העלויות הגדולות עלה גם עלה, הסתדרנו איכשהו, הפטירו הנוכחים. הצד השווה בכל דברי "ידידיי" הקרובים היה: שבלי ארון ספרים מהודר ויקר בבית, אז זה ממש "לא שייך" וברור הוא שמי שאין לו עדיין מזנון ספרים מחברה פלונית או אלמונית, הרי שחסר אצלו בבית, משהו חשוב מאוד וכו' וכו'.

כמובן שמיד בשיחה הראשונה עם זוגתי תחי' העליתי את הנושא, הבהרתי חד משמעית שמסתבר שארון ספרים יוקרתי מפאר את כל הבית, כמובן שהוספתי גם נופך לעניין, על חשיבות הדבר בשמירת ספרי הקודש בכלי מפואר וכו'.

השאלה שנשאלה מיד היתה "כסף מנלן"? וכי ברור הוא שסכומים כאלו הם אגדיים ונדירים, לאברך פשוט כמוני, החי ממלגה חודשית (מכובדת אמנם) וממשכורת שמביאה זוגתי כעובדת בתחום ההוראה.

סיכמנו שבשל החשיבות הרבה ברכישת ארון הספרים יש לקחת הלוואה מגמ"ח מוכר בקהילתנו. "נסתדר איכשהו", אמרנו, העיקר שיהא דבר נאה ומתוקן באהלנו... החתמתי כנהוג ערבים על שטר ההלוואה ובתוך כמה ימים התבצעה ההלוואה המכובדת שעמדה על סכום נכבד של אלפי דולרים טבין ותקילין, במקביל אף התבצעה ההזמנה היעודה ו"המתנה" החשובה אף הובאה אחר כבוד בביתנו לשמחת לבנו ולבב כל קרובנו וכלל אנ"ש...

את החודשים הראשונים עברתי איכשהו ללא הסתבכויות מיוחדות, בהמשך הדרך, הרגשתי שאיני יכול להפריש כל חודש סכום כל כך גבוה ולכן לקחתי הלוואת גמ"ח נוספת בפריסת תשלומים טובה יותר, כדי שאוכל לעמוד בהוצאות. במקביל נולד בני שיחי' למז"ט, כך שהוצאות הברית וכל הסובב הכבידו עלי וההוצאות הרבות רק גדלו מיום ליום.

לא אאריך בתיאורים, אך זאת רק אומר שהלחץ הכלכלי שהיה מנת חלקי בחודשים הבאים היה קשה עבורי שבעתיים, כבר בתחילת החודש ריצד לי המינוס מול עיני, וכלל לא הרגשתי את משכורת הרעב שקיבלתי. האמת ניתנת להיאמר שלא היה זה הפעם הראשונה שביקרתי בגמ"ח כלשהו... כמה וכמה פעמים כבר לקחתי הלוואות, בסכומים שונים, אך היתה זאת הפעם הראשונה ש"זכיתי" לביקור מפתיע של אחד ה"ערבים" בטענה שבעל השטר מבקש לפרוע את חובו... מסתבר שכמה וכמה חדשים הספיקו לו לבעל הגמ"ח להבין שאין ביכולתי לשלם את דמי ההחזר המופקעים מדי חודש.

ניסיתי לגייס את הכסף הרצוי, וזאת בעזרת עוד כמה חברים שעזרו לי בהלוואה מיד ליד ללא ערבים ובהרגשה של "לכשירחיב". אך אלו לא הספיקו לסכומים שיכלו לכסות את ההלוואה הגדולה, וכך מצאתי עצמי מול פקיד הבנק בשני בקשות סותרות: א. לאפשר לי חריגה בסכום האוברדראפט. ב. לקבל הלוואה "רצינית" בתנאים מועדפים. הפקיד, שמשכורתו מובטחת יותר ככל שאחוז הריבית שלי ושל חבריי - לקוחות הבנק, גדול יותר, חייך בתיאבון ו...אישר בנדיבות את בקשותיי, תוך כך שהוא מחתים אותי על כל הטפסים הנדרשים לכך, "טפסים פשוטים היו", אך כללו בתוכם, ריבית קצוצה באחוזים ניכרים, שיעבוד דירתי לבנק במקרה של החזר, וכמובן גם "הטבות" מפליגות, כמו: תחילת פירעון – מחודשיים מיום קבלת ההלוואה ועוד.

לא אלאה את הקוראים היקרים, אך זאת רק אומר שחיי הפכו מיום זה לקשים ביותר ואף לבלתי נסבלים. לא אזכיר את העובדה שהפרוטה כבר לא היתה מצויה בביתי, האוברדרפט בבנק גדל מיום ליום, וכמובן שבעלי הגמחי"ם לא שקטו על שמריהם. אחד לאחד הגיעו אליי טלפונים על זמני פירעון שעברו ולא כובדו, כאן חזר צ'ק ושם התלונן ערב נוסף. האסון הגדול היה בכך שלבסוף הבאתי מומחה שיפרק את ארון הספרים הידוע, כדי למכרו בחצי משוויו, ובכך לנסות לסתום את החור שנוצר לי בחשבון הבנק ובכלל.

המערבולת הנפשית והאישית אליה נקלעתי שלא במודע ומתוך חוסר השגחה, פגעה קשות בריכוז שלי, שגררה ירידה דרסטית בלימודיי בכולל, ביחסי למשפחה, לילדיי ולסובביי, והקשה מכולן ברגש לכל הקדוש והיקר, כמו תפילה בכוונה ובציבור וכדו'.

כך הפכתי למשועבד לכסף ולאחד שאינו רואה דבר בעיניו זולת שטרות ומטבעות. הייתי גם עסוק רבות בהסתרת מצבי מחבריי ומקרוביי. בני משפחתי (אימי, אחיי ואחותיי, אני יתום מצד אבי ז"ל) לא ידעו את האמת על מצבי הרעוע, אם כי ידעו שמשהו קשה "נפל" עלינו. הבושה מההסתבכות הכלכלית, גרמה לי שלא לפנות לעזרת חברים וידידים, בעקבות כך לא רציתי להפגין את צמצום ההוצאות עליהם הייתי מחויב המציאות וכך הסתבך מצבי מיום ליום, כשרשימת הגמחי"ם והערבים תמיד מול עיניי וכל השקעתי היתה איך לסדר את היום שיעבור ללא מהמורות חדשות.

זכורני, שבשעתי הקשה, כשכלו כל הקיצין ולא ראיתי מוצא מהסבך האיום. נסעתי לבית החיים, למקום מנוחת אבי ז"ל. (הרגשתי בודד בעולמי, ללא קרוב ומודע שיבין את תחושותיי הקשות, באין מכיר באמיתות מצבי. הצטערתי רבות על זוגתי תחי' שמתמודדת לבדה בטיפול בילדי, עם כל הלחץ הכבד, בעודה מקבלת טלפונים יומיומיים בבית מנושים וערבים). בכיתי בדמעות שליש למול קברו ופניתי בקול בוכים להשם יתברך שיחוס וירחם עליי כי קשה כוח הסבל.

אפשר וההשגחה זימנה את העובדה שתורי לאירוח החברים בליל שישי הגיע שוב. בני הקהילה התאספו שוב לשעת עונג רוחנית וקורת רוח אמיתית כהכנה לשב"ק. מכיון ששידרתי "עסקים כרגיל", ניסיתי להדחיק את השאלות המציקות על ארון הספרים שנעדר במפתיע מביתי, אך היה זה אחד מידידיי שכנראה הבחין במבוכתי הגדולה ובחוסר הנוחות בדיבורים מסוג אלה. הלה התקשר אליי למחרת והתעקש לשמוע מה מצבי הכספי ולא נכנע עד שקבענו להיפגש בביתו מיד במוצש"ק. מיד כשהבחין חברי בלחלוחית המבצבצת בזווית עיניי, הרפה ממני ואז שמעתי לראשונה מארגון גדול וחשוב בשם "סידור חובות", המדריך אברכים לניהול נכון של כלכלת הבית ומציל אלפי נפשות מהתמוטטות כלכלית ואישית.

חברי הפגיש אותי עם נציג הארגון, אברך חשוב ויקר, באיזור מגוריי, שפתח את עיניי בהדרכה נכונה ובארגון סדר חדש בחיי הכלכליים ובכלל.

בתום כמה פגישות קצרות, פתחתי בפניו את עניין החובות והגמחי"ם. בהדרכתו ותמיכתו הרבה התחלתי לראות את האור בקצה המנהרה. הרגשתי שסוף סוף יש מי שדואג לי, מנסה לעזרני - מה שנטע בליבי תקווה חדשה ורצון עז ללכת בנתיב שקבענו, שעיקרה ניהול נכון של כלכלת הבית, תוך השתדלות לפריסת החובות בתשלומים ועל פי תוכנית לטווח ארוך במטרה להכניס סדרי חיים חדשים בניהול התקציב המשפחתי.