לפרק ב'

קשה לי להגדיר כיצד הדבר קרה, אבל לפתע, במקום שבתות נעימות, שהם התארחנו אנחנו על שולחנם או שהם באו לסעוד על שולחננו, התעוררו שוב ושוב פולמוסים וויכוחים שהלכו ונהיו טעונים יותר ויותר. בתחילה לא שמתי לב והייתי מנסה להשיב באופן עניני, כשאני כמובן מגן בלהט על עמדותי מול חמי, שהיה מזלזל בכל הענין שאני כה דגלתי והאמנתי בו.

הוא טען שאני לוקח בחורים צעירים חסרי נסיון. משבש את החשיבה העצמאית שלהם, גורם להם צייתנות עיוורת מתוך איזה התלהבות של שירים ושל דיבוק חברים.

הגנתי על עמדותי ועל אמונתי בלהט, ולא פעם הייתי נסחף לויכוח ארוך ומתיש, שהיה מותיר הרגשה פגועה. לא שמתי לב כיצד קרה הדבר ומתי אבל חילופי הדברים בינינו כבר לא עקרוניים בלבד כמו בעבר, אלא הפכו למאבק אישי ממש. חמי היה מטיח בי דברים קשים ואני אמרתי לו בגלוי, כי לדעתי אדם שמהלך לו בחיים בניחותא, והוא טועם פעם מפה ופעם מפה, סופו שאינו ניזון כהלכה משום מקום, והוא יוצא קרח מכל הצדדים.

פעם אפילו רמזתי לו בסערת הויכוח, כי לדעתי, אם היה בוחר לו דרך אמיתית בתחילת חייו, והיה מקושר ברצינות עם אדמו"ר אחד, הרי שרמתו הרוחנית היום היתה גבוהה לאין ערוך. גם הגיס שלי, שלא בחר בצורה ברורה את החצר שאליה הוא משתייך, מנהל את הבית הכי מודרני מבין כולנו, והדבר היווה לדעתי הוכחה מוחצת לטענותי.

לעומתי טען חמי שאני מלהיב את הבחורים הצעירים לדברים שאין להם כל השגה בהם. שאני הופך את הנערים החושבים לצבא של חיילים המצייתים צייתנות עיוורת לכל הוראה וכו', כל מיני טענות חסרות שחר. מפני שדווקא בהיות הבחור נלהב ומתרגש מדרכו, היו ליבו וכל מחשבתו מעמיקים ועוסקים בנושא שריתק אותו, והוא היה מצליח לגדול ולהוציא מתוכו הרבה יותר ממה שהיה מפיק, אם היה יושב באדישות ליד הגמרא ועוסק בלימוד שכלי בלבד.

הגיעו הדברים לידי כך, שמילים חריפות ממש נזרקו מפי שנינו במהלך ויכוח, חמותי וזוגתי ניסו להרגיע בעדינות את הרוחות. וכיוון שלא עלה בידים, פרצה אישתי בבכי והלכה הביתה בלי להמתין לי ובלי להמתין לסופו של ויכוח עגום בשבת סוערת אחת, אני עזבתי לבסוף את השולחן בסערה, ברכתי בפרוזדור ויצאתי את בית חמי כשאני מבטיח לעצמי שיותר לא אבוא לשם כלל. אדם שמטיח בי עלבונות ואומר לי בגלוי ששיטת החינוך שלי היא פגיעה בנפשות טהורות, מה לי ולו? הוא אינו מצליח לשכנעני, אני לא מצליח לשכנעו, ולפיכך אין יותר כל הגיון לשבת ליד אותו שולחן שבת ולהעכיר את אוירתו עד כדי כך.

אלא שלזוגתי עלתה החלטה כזו בבריאותה, היא רצתה שילדיה יהנו מאחווה משפחתית חמה ומבוססת. הוריה ואנו גרנו בעיר  אחת, והיא רצתה להרבות לבקר אותם ולתת לילדים הרבה הזדמנויות לשהות במחיצת סבם וסבתם. האוירה העכורה שביני לבין אביה העציבה אותה מאד, וכשראיתי בצערה אמרתי לה, שאלך להתייעץ עם יועץ מנוסה, חרדי וחסידי, ואשאל לדעתו מה עלי לעשות, האם ניתן להשיב את השלום על כנו ביני לבין חותני.

היועץ שאליו פניתי, הקשיב לכל הפרטים ששטחתי בפניו בתשומת לב רבה. ואחר כך עלה חיוך על שפתיו והוא אמר "אין זה מדרכי בדרך כלל להפנות מישהו שמגיע אלי לייעוץ ליועץ אחר, אבל במקרה שלפנינו אין ספק שעליך לפגוש את הרב החשוב, הרב פנחס מ. מהעיר ג.

"מדוע?" שאלתי בתמיהה. הרב החשוב היה ידוע לי היטב. הוא כיהן כר"מ באחד מן הישיבות החשובות, נחשב לדיין מוסמך ואישיות ציבורית מהימנה ויראת שמיים ביותר, אנשים מכל החוגים היו סומכים על שיקול דעתו. לא פעם נקרא לשמש שליח מטעם אדמורי"ם לכל מיני תפקידים שדרשו אחריות ותום לב. שמו יצא למרחקים בהיותו נקי כפיים ואיש אמונה ובעל שכל ישר. חריף בהיר מתון ונזהר מכל מחלוקת.

"מפני מה עליכם להפגש, זאת יאמר לך הרב פנחס בעצמו" אמר היועץ במסתורין "אבל אני אצלצל אליו כבר מכאן, ואקבע פגישה במועד שיתאים לשניכם"

אחרי שבוע ימים פגשתי את הרב פנחס בביתו בשעת לילה מאוחרת. הוא פתח לי את הדלת בחיוך חם ולבבי, וביקשני להכנס ל'חדר העבודה' שלו, שהיה מעין מחצית החדרון, מלא כולו מדפי ספרים, ובו שולחן קטן עם שני כסאות. את הדלת סגר אחרינו וכן הקפיד לדבר בשקט, מפני שלא רצה, כמובן, שתוכן דבריו ישמע באוזני מי מילדיו.

"אני שומע שיש למר חלוקי דעות עם חמיו" אמר לי כשהתישבנו. הנהנתי.

"מדבריו של הרב ג', שהפנה אותך אלי, הבנתי שאתה איש חינוך שעדיו לגדולות" המשיך. מחיתי. "איני חושב כלל על גדולות, אבל תפקידי החינוכי חשוב לי כציפור נפשי".

"הוא הדבר" הנהן הרב פנחס בראשו "מי שהדבר שהוא עוסק בו יקר לליבו והוא משתדל לקיים תמיד את רצון ד' הוא זה שעדיו לגדולות, בעזרת ד'. אבל חמיך אין דרכך נוחה בעיניו והוא מתווכח איתך ויכוחים חריפים"

"עד כדי כך סיפר לך הרב ג'?" תהיתי.

"לא " חייך הרב פנחס "לא היה צריך לומר לי דבר, אלא שאני מכיר היטב סדר זה של התרחשות. מפני שעברתי אותו שנים הרבה על בשרי".
מה! התבוננתי בו המום. הרב פנחס, האיש רודף השלום שלפני, עבר על בשרו מחלוקות קשות בתוך משפחתו. כיצד יתכן הדבר, והוא איש כה אצילי, וטוהר מידותיו ממש שקוף לאין המתבונן?

המשך אי"ה בפרק ד'