לפרק א'

הרקע המשפחתי המעניין שפירטתי יש בו לימוד כשלעצמו, לדעתי, ובעיקר נוגעים הדברים שתארתי על אודות חמי למה שקרה איתי עשר שנים אחרי שנעשיתי חתנו.

כאמור, חותני היה 'אוהד חסידות' בצורה שכלית ומתעניינת, אבל לא היתה בו אש חסידית בוערת, כפי שמגדירים אצלנו. אצלי, לעומתו, הלכה ונתחזקה עם השנים דבקות בחסידות, ככל שהתבגרתי והעמקתי אל תוך החיים ואל סבך הנסיונות המתרגשים על כל אחד מאיתנו בכל יום ויום, נתחזקה בי יותר ויותר האש החסידית הפנימית האמנתי בברור, שאם אין לאדם שיטה ודרך ואדמו"ר, אינו יכול לנווט את ספינתו בים החיים הסוער והנרגש.

לא פעם היתה מתעוררת שיחה על כך ליד שולחן שבת או בהזדמנות אחרת, חמי תמיד אמר שהוא דוגל בשיטה 'לקחת את הטוב מכל מקום' ואינו גורס שהאמת דורשת מן אדם להיות 'נעול' על צורת השקפה מסויימת דווקא. ואילו אני אמרתי, שאמנם תמיד אפשר ללמוד הרבה מכל אדם, ובכל זאת צריך אדם לבחור לו את הדרך המתאימה לו לפי שורש נשמתו ואיתה ללכת בעקביות ובהתמדה, מפני שאם נודד האדם מלימוד ללימוד ומשיטה לשיטה הוא עלול, חלילה, לצאת קרח מכל המקומות. מובן שלא הבעתי את דעתי באופן שעלול לפגוע בחמי אישית, אבל כאשר נשאלתי לדעתי אמרתי שבעיני כל אדם חייב לדעת ברורות את דרכו בחיים ולעשות לעצמו רב אדמו"ר ומנהיג רוחני.

וויכוחים אלה התעוררו בהזדמנויות נדירות, כפי שאמרתי גם חמי, וגם אני נזהרנו מאד שלא לומר בהם שום דבר אישי או כזה העלול לפגוע. אני הייתי חלוק עליו באופן עקרוני ותדיר אמרתי לזוגתי שד' שמר שמירה מיוחדת על כל הילדים במשפחתה, שלא הלכו לאבוד אגב החיפוש אחר מסגרת ושייכות. הלא יכולים היו לתעות לכאן ולכאן. אם אדם נוהג 'בכלליות' הוא עלול לגלות שילדיו גדלו ונעשו אפילו יותר 'כלליים' ממנו, אבל כאמור, מעולם לא אמרתי שום דבר אישי בהקשר זה באוזני חמי.

במשך שש שנים מאז נשואי היה הכל כשורה, עד שפנו אלי ובקשו ממני לבוא לשמש כמשפיע בישיבה לצעירים של החסידות שלנו. היה לתפקיד כינוי אחר שאני בכוונה לא נוקב בו, והרעיון העקרוני היה, שאלמד בתוך אולם הישיבה, אשוחח עם בחורים בלימוד, ואהיה להם לאוזן קשבת. היה משגיח לישיבה זו אבל הוא היה כבר מבוגר, והקשר שלו עם הבחורים לא היה פתוח ולבבי, אלא קשר של הערצה ויראת כבוד. ההנהלה חשבה שצריך גם משהו צעיר יותר וקרוב ללב הנערים, שישמש בתפקיד 'משגיח זוטר' בערך.

כאשר הסכמתי להצעה לא עלה בדעתי עד כמה מהר יתחיל הכל 'לרוץ' תוך ימים ספורים מצאתי את עצמי מכהן בתפקיד חדש בין כתלי הישיבה.
כבר ציינתי שעם השנים חשתי בתוכי יותר ויותר אש יוקדת של חסידות, והאמנתי בכל ליבי שצריך לחנך ולהנחיל לבחורי הישיבות את פנימיות החסידות, את אור תורת החסידות של רבותינו הקדושים, שהיא המפתח של התחזקות והתלהבות בעבודת ד', וגם של יראת שמיים ומעלה רוחנית אמיתית.

שוחחתי בענין זה עם הבחורים, עניתי לשאלותיהם, יזמתי כל מיני הזדמנויות להעמיק בנושא זה, בין בשבת אחרי הסעודה, ובין בליל שישי קרוב לחצות הלילה.

הבחורים התעניינו והתעוררו מאד, ותוך זמן קצר חל שינוי מוחשי בתחום זה בישיבה. הרמי"ם חשו בכך, הבחורים נעשו נלהבים יותר, ועולמם הרוחני נעשה יותר אמיתי, חי וערני.

אחרי כשנה בקשו ממני לקחת על עצמי תפקיד נוסף לבוא אחר הצהרים לישיבה אחרת של החסידות שלנו, בעיר הסמוכה. העמידו לרשותי רכב קבוע שהיה מסיע אותי ומחזיר אותי והבקשה חזרה על עצמה. תעורר בבחורים שלנו התלהבות חסידית לפי גילם הצעיר, ותלהט בליבם את האש היוקדת.
תוך שלוש שנים כבר הפך שמי להיות ידוע בחסידות שלנו וגם התבקשתי לא פעם לדבר בפני משגיחים מישיבות אחרות. היו לי כל מיני רעיונות.

האמנתי בהכרח לפנות לצעירים בשפתם ולנצל את ההתלהבות של שנות הנעורים, למרות שאיננה מספיק מעמיקה ומבוגרת כדי לזרוע בקרבם זרעים של התלהבות ויראת שמיים, שעוד יעמיקו ויכו שרשים. ספריו של האדמו"ר מפסיאצסנא זצ"ל שהרבה מאד לעסוק בתחום זה היו נר לרגלי, נוסף לספרי חסידות רבים, שיכולתי ללמוד מהם יסודות בתחום החינוך לצעירים. דברתי לא פעם עם האדמו"ר שלנו בנושא זה, והיו לי גם הרבה רעיונות משלי, דברים שראיתי אצל חברי וחוויתי על בשרי בהיותי נער, וזכרתי אותם היטב.

אחרי עשר שנים מיום נשואי, כבר הייתי מפורסם בתחום חינוך צעירים, דווקא אז התעוררה בביתי צרה לא צפויה, מאד מציקה ופוגעת.
חמי החל לרדת לחיי.

המשך אי"ה בפרק ב'