לפרק הקודם

חנוך התקשר לדרוש בשלומי בהיותי חולה.

"זוהי עת מבחן לך" אמר לי שוב, "ד' קורא לך שתצא לחרות. זמן רב היית משועבד מדי, ואין הדבר נכון שיעשה"

דיבורים אלה הרגיזוני ביותר, ואני ביקשתיו בחריפות שיחדל מלהתערב בחיי. חנוך לא נפגע, רק השיב שהוא מתפלל, שלא אהרוס את עצמי מתוך שיקול של אי נעימות.

איני יכול לתאר את שעבר עלי בתקופה זה. מצד אחד "עשה לך רב" ומצד שני "קנה לך חבר", האם ידידי חנוך צודק שהגיע הזמן שאפסיק את התלות הזו בר' נחום שמעון, או שמא עצתו של חנוך היא עצת היצר, כי לולא ר' נחום שמעון מי יודע היכן הייתי היום. וכל המרץ והרצון שקיים אצלי כבר כמה שנים הכל בזכות העידוד והקירבה של ר' נחום שמעון.

ד' עזר לי.

סוף סוף נזכרתי שיש ד' ופניתי אליו. אחרי שלוש וחצי שנים שבקושי 'נזקקתי' לו, כביכול מפני שמכל לבטי הושיעני ר' נחום שמעון, סוף סוף נזכרתי שאפשר להתפלל ולבקש סיעתא דשמיא, ולערוך חשבון נפש אמיתי באזני ד' ולבקש את הכוונתו. זו הפעם הראשונה שפניתי בתפילה אמיתית להקב"ה, פעם ראשונה לאחר כמה שנים שמצאתי את עצמי בתוך לבטים וספקות שאף הפילו אותי למשכב, וכמו הבזיק הברק הבנתי בבת אחת, שתכלית הכל היתה להביאני לכך. לגרום לכך שהתלות הגמורה שלי בר' נחום שמעון הנערץ תפנה קצת מקום לקב"ה בחיי. נוכחתי לדעת שבכלל לא זכרתי את ד' בכל השנים האלה, וממש הפכתי לי את ר' נחום שמעון לפוסק ומושיע הכל יכול, חלילה, חייתי בתקופה כמו תינוק יונק ובמקום השלך את ד' יהבך, זרקתי על ר' נחום שמעון הכל ואף לא חשבתי לשניה על מסבב הסיבות. ריחם עלי הקב"ה ושלח לי נסיון שלא אוכל להיוועץ בר' נחום שמעון כי עליו כל הנסיון ואין אפשרות לשאול אותו אם מניעיו הם מסטרא דיצר טוב או פועל הוא מתוך תאוות שלטון של שפוטים ובובות..

אחרי כמה תפילות בהן שפכתי את כל ליבי לפני ד' הרגשתי מעודד יותר. והחלטתי כך. א. איני הופך למגיד שיעור משום שלדעתי איני ראוי וגם לא אהרוס את לימוד מגמת ה"שולחן ערוך" שאני עומד לפני סיום. וגם כל הרצון שלי להיות מגיד שיעור אינו נובע מרצון ד' נטו. אלא מעורב בזה הרבה מן היצרים שלי להיות חשוב. ב. אשאר תלמיד נאמן לר' נחום שמעון שהודות לו אני נמצא היום היכן שאני, אבל דבר אחד אוסיף ואוסיף, וזאת במילה אחת "אמונה".

הלכתי לביתו של ר' נחום שמעון ביום ה' בערב, וב"ה שהצלחתי להוציא מפי את המילים הנכונות, ולא התעלפתי שם במקום מרוב מבוכה ובלבול.
הודיתי לר' נחום שמעון על ההצעה, ושטחתי לפניו את ספקותי בכך שלא אצליח לעמוד בתפקיד שלא מתאים לי כלל לפי כשרונותי. וגם אכשיל את שנות למודי בכולל שבתוך שנה אסיימם בעזרת ד' בהצלחה.

ר' נחום שמעון שמע, התבונן בי, כאילו לא האמין למשמע אוזניו ולמראה עיניו בשום אופן, וכאילו לא הצליח להאמין שאני בא וחולק עליו ומשיב תשובה אחרת מכפי שציפה לה. עד היום איני יודע אם הבחין בכל ספיקותי והוא פשוט בלע את רוקו פעם ופעמיים, ואיחל לי בהצלחה.

יצאתי מביתו בתחושה שאיבדתי את קרבתו, וכי לעולם לא אשוב לרכוש אותה כמו קודם. מצד אחד הייתי אומלל וממש רציתי לבכות, מצד שני הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון גם משום שאיני מתאים בשלב זה ללמד בחורים וגם משום לימודי בכולל.

אחרי שבוע סיפר לי אחד ממשתתפי השיעור שקיבל את הצעת ר' נחום שמעון להיות מגיד שעור בישיבתו החדשה. שמחתי בשבילו. אחרי חודשים אחדים, התחלתי אני לתגבר כל כך את לימודי ההלכה, שלא יכולתי יותר להשתתף בשיעורים של ר' נחום שמעון במוצאי שבת.

הקשר בינינו התרופף. לאט לאט, התרחקתי מר' נחום שמעון, מהירות ההתרחקות היתה בקצב גדול יותר מההתקרבות, הייתי בטוח שאין זה רצון ד' אבל לא ידעתי איך לא להתרחק ואולי יותר נכון המילים הקשות ששמעתי מידידי חנוך הם שהדהדו באזני כל הזמן, אוטומט, בובות, שפוטים, ועוד מרעין בישין, וכך מוצא אני את עצמי מתרחק ומתרחק וכל יום שעובר המרחק גדל וגדל עד שלא מצאתי בנח להתפלל באותו מנין.

הלימודים בכולל הסתיימו, המבחנים עברו בהצלחה תחתינו נכנסו קבוצה חדשה לכולל, כל חברי לכולל עזבו כל אחד למקומו הוא, ואני מצאתי את עצמי יושב בבית לפני תחילת הזמן ללא כל עתיד, לבד, בספקות, מתפלל, מתוח מאמין ומטרד, ידידי חנוך קבל תפקיד לומר שעור בהלכה בישיבה אחת, ואני בודד ולא יודע לאן פני מועדות, זכרתי את קבלתי השניה והבטתי במצבי, החלטתי שאני עולה לר' נחום שמעון ושוטח לפניו את הכל כולל דבריו של חנוך כמובן בלי לנקוט בשמו, בהוסיפי שלדעתי כל ההתרחשות הזו באה כדי שאכיר את בוראי יותר, נושא שנעלם ממני כל התקופה, אף שנדברנו רבות על כך אבל דבר זה הייתי שומע אותו וכאילו אינו נוגע לי כלל.

לאחר שיחתי איתו הוטב לי מאד אף שלא ענה כלל על כל דברי, עצם הדיבור עם ר' נחום שמעון פרק את כל תסכולי, הבנתי את משמעות הפסוק דאגה בלב איש ישיחנה, שב'ישיחנה' לבד נפטרים מהדאגה. ידעתי שחנוך לא צדק, דרך החסידות היא כן להתבטל לחסידים ואנשי מעשה, לשמוע מכל אחד, וה'יש' העצמי בטל ומבוטל ואינו קיים כלל. לו הייתי חזק בביטוי נושאי השקפה כידידי חנוך, הייתי מעמידו על טעותו.

למחרת פנה אלי ר' נחום שמעון שאתן שעור בהלכות שבת בישיבה אחה"צ וב"ה השיעור מצליח מאד, התענינות הבחורים בשיעור רבה כיוון שהשעור עוסק בדרך כלל בהלכות אקטואליות בצירוף הדגמה כמו הדוד שמש בשבת וכדו'.

כתבתי לכם כל זאת משום ששמעתי מיהודי זקן מהדור הקודם שחי איתנו ששוחחתי איתו, וטען באוזני שבעיית הדור היום שכל אחד חי לעצמו ללא מסורת, ללא יעוץ, ללא מורה, ללא קהילה. כל אחד דעתו שלו היא מכוונת אותו וכמה אדם מרמה את עצמו וסולח לעצמו על שגיאותיו ומנווט את כל מחשבותיו לפי מה שנוח לו, וכשאין שום התחייבות לאף אחד ועושים מה שנראה מגיעים לבנין נערים שיעודו לסתירה, ואם יש מסורת ושומעים עצה מ'גוטע יוד' לא טועים, ובזמנים מטושטשים וזמני התלבטויות נקודת האמת היא הקובעת.

ד' יתברך יתקן כל אחד ואחד ושנזכה לעשה לך רב, וקנה לך חבר, אכי"ר.