יום חמישי י"ח בתשרי תש"פ 17/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

כבוד שמים

קידוש השם לא מתקיים דוקא על ידי רוממות הקב"ה בהתנהגות נאותה, לעיתים דוקא ההתעקשות על עקרונות היהדות היא זו שמביאה לכבוד שמים גם אם במבט שיטחי היא נראית ההפך.

עולם החסידות ט"ז באב תשס"ט - 06/08/2009 11:00

בזמן חורף השנה החליט שרגא לעבוד על 'כבוד שמיים'. הוא העמיק הרבה בנושא, ובחן את ביטוייו בפנימיות ובחיצוניות. באחד הימים מצא את עצמו בסיטואציה מדהימה, שזימנה לו מבחן ב'זמן אמת'.

"בגלל מחלת דם מסוימת שכמה מבני משפחתי ואני סובלים ממנה, עלי לעבור אחת לשנתיים בדיקות מקיפות. ב"ה, אין מדובר במחלה מסוכנת, אלא בכזו המצריכה טיפול תרופתי ומעקב בידי מומחים. המחלה שלי נדירה מאוד בארץ, ונפוצה יותר באזור באירופה, שממנו עלו הורי לפני כעשרים שנה. בשל נדירותה, מבצע את המעקב הרפואי שלי פרופסור ידוע ממרכז הארץ. הלה, נחשב כמומחה ארצי בתחום ההמטולוגיה ובהיותו ראש מחלקה, אין היום שום דרך להתקבל אצלו לטיפול, אלא רק באופן פרטי במרפאות היוקרתיות שלו. בכל פעם שאני או מישהו מבני משפחתי מגיעים לשם, אנחנו יודעים בודאות שהננו החריגים בכל הנוף של חדר ההמתנה. הכל באים לשם עם צ'קים על סכומים שמנים, ואנחנו באים כשרק בגדינו לגופינו. איננו משלמים. הרופא חפץ בנו...

ובכן ביום המתואר, היה עלי להתיצב לבדיקות מקיפות שנמשכו מספר שעות בקליניקה של הפרופסור. היה מזג אויר סוער וגשום, וכאשר ירדתי מן האוטובוס הבינעירוני והתחלתי צועד ברגל את המרחק בן העשר דקות שהפריד ביני ובין הקליניקה - התנפלה הרוח על כובעי ועל כיפתי, והעיפה אותם ממני בתנופה עזה. התחלתי לרדוף אחרי הפריטים החשובים האלה, אבל הרוח היתה עזה, והכיפה נישאה מעלה מעלה, ויצאה כשהיא מסתחררת במחול, לגמרי מתחום ראייתי. הכובע לא הרחיק עד כדי כך. הוא עף עד שנחבט בכח על גדר שיחים סבוכה שהיתה בסמוך. הכובע נאחז בשיחים ולא המשיך להתגלגל עוד. הגעתי אליו והוצאתי אותו מן הגדר. מצאתי שהוא מלא בוץ, ומקושט בעלים ובקוצים שקשה היה לנקותו מהם בשל רטיבותם הדביקה.

בשל מזג האויר הגשום, לא יכולתי להתעכב הרבה בחוץ למטרות שיפוצים. מיהרתי אל הקליניקה, ובקצר נשימה, מצאתי את עצמי עומד בחדר הכניסה המפואר, כשכולי רטוב ורועד מקור. אחרי דקות אחדות התאוששתי, הפסקתי להספיג את השטיח במים מנעליי שהחלו להתייבש, וכבר יכולתי להיכנס אל המזכירות, אלא שהיתה לי בעיה - שרק אני ידעתי עליה בינתיים. מתחת לכובע שלי, לא היתה כיפה. אם אוריד אותו מעל ראשי, אשאר בגילוי ראש, וזה דבר שלא הייתי מוכן לו כלל, כמובן.

כאשר פניתי אל המזכיר, חליפתי תלויה בצד ורק כובעי חבוש לראשי, ונתקלתי במבטו התמה - עברה במוחי מחשבה ברורה ובהירה: כבוד שמים. אני לומד את זה. רוצה את זה 'באמת'. הנה ההזדמנות. וכי מהו כיסוי הראש אם לא גילוי פומבי שלי בכך שאני מכבד את ה' יתברך ולא מהלך לפניו גלוי ראש?

ידעתי שבחלקן הראשון של הבדיקות אהיה חייב להסיר את כובעי. מדובר בבדיקת ראש וכן בצילום ראש. הכיפה לא הפריעה בפעמים הקודמות, אבל על כובע אין מה לדבר. הקפתי במבטי את חדר ההמתנה. והנה הבחנתי באברך צעיר יושב שם, כשלראשו כיפה שחורה, רגילה. הו, מה קינאתי בו באותן דקות!

ניגשתי אליו והסברתי לו את בעייתי. האברך היה חביב והסכים לעזור: אקח את כובעך ואשאיל לך את הכיפה שלי", אמרת, "אבל אמור לי היכן אתה נמצא, כי כשאסיים כאן, אבוא להחליף איתך בחזרה. הייתי משאיר לך את הכיפה שלי במתנה גמורה, אבל אני בעצמי לא באתי הנה עם כובע, ולא אוכל לצאת בלי הכיפה לרחוב".

הודיתי לו על חביבותו והראיתי לו היכן יוכל למצוא אותי בשעה הקרובה. אחרי חמש דקות נכנסתי פנימה, אל חדר הטיפולים המשוכלל של הדוקטור.
רבע שעה ראשונה חלפה בשלום, ועימה כל סדר בדיקות הראש והעורף. בדקה השש עשרה נשמעו דפיקות על הדלת, וראש אברכי הציץ מבעדה. "עלי ללכת" אמר לי.

"תודה רבה", השבתי לו, ומול עיניו של הפרופסור הנדהם החלפנו בינינו את כיסויי הראש. מכאן ועד לסוף הבדיקה ישבתי בחדר המודרני ההוא, כשעל ראשי חבוש כובע רטוב ולח, קצת מהוה ומלוכלך, ואני מייצב אותו מדי פעם מחדש, כאשר כל מיני התכופפויות מפילות אותו כמעט לרצפה. לבסוף לא עצר הפרופסור בעד פליאתו: "למה אתה לובש את הכובע בחדר שלי?" שאל. "לא קר כאן, וגם אין כאן חתונה או לוויה".

"ברוך ה'", אמרתי לו, "אבל אני חובש את הכובע לא בגלל מזג האויר וגם לא בגלל שמחה או עצב. פשוט איני רוצה להיות בלי כיסוי ראש. כשאני מכסה את ראשי, אני מצהיר בכך שאני מכבד את הקב"ה, שנמצא בכל מקום, ואיני הולך גלוי ראש בפניו. ובגלל שהכיפה שלי אבדה בדרך לכאן ברוח החזקה, נשאר לי רק הכובע. אני מקווה שהדבר אינו מפריע לך בבדיקה".

מובן שלא היה לי קל לשאת את הנאום הזה בפני הפרופסור ושני עוזריו גלויי הראש, אבל אמרתי אותו בשקט ובשיא הנעימות ככל שיכולתי, כשאני מרגיש איך שעת מבחן היא לי אותה שעה. 'כבוד שמיים', והפעם - -

"באמת!"

לאחר דקות אחדות חשתי שמשהו בחדר משתנה. הפרופסור הסתודד עם אחד מעוזריו, והלה יצא, נכנס, אמר משה בלחישה, הפרופסור בעצמו הותירני רגע לבדי ויצא גם הוא, ולאחר זמן מה חזר, כשהוא נושא בידיו כובע בד כחול, המכונה 'כובע טמבל'.

"כעת עליך לשכב", אמר לי, "ואינך יכול לשכב עם הכובע רחב השוליים הזה שלך. חיפשתי לך משהו אחר, וזה מה שמצאתי, זה בסדר מצידך?"

"בסדר? הרבה יותר מזה", עניתי לפרופסור, וחבשתי על ראשי את הדבר המשונה, "אני באמת מודה לך על ההתחשבות".

"זה בסדר", אמר הפרופסור, "אני שמח לכבד אותך בשעה שאתה מכבד את האלוקים. מעולם לא שמעתי את ההסבר היפה הזה, מדוע בעצם אתם חובשים כיפות כולכם - - -".

* * *

"קיבלתי על עצמי את הנושא הזה, מאחר שבמשך שנים סחבתי על עצמי רגשי אשמה ויסורי מצפון. בהיותי ילד, היו הורי דחוקים מבחינה כלכלית, ורק לעיתים נדירות זכינו בממתק כלשהו. בגיל עשר, לא יכולתי לעמוד בשפע הפיתויים שניבטו אלי מדוכני הקיוסקים, ומפעם פעם 'פילחתי' משהו, פעם אחת נתפסתי, וזה היה מר ממוות. בעל החנות פנה להורי, שפנו אלי... והענין נפסק.

כשגדלתי ונזכרתי באותה תקופה, היתה והבושה אוחזת אותי עד עמקי נשמתי. להחזיר לכולם לא יכולתי ולפי ההלכה גם לא הייתי חייב - מאחר שהייתי אז לפני גיל מצוות, ועדיין היה הענין רובץ ככתם על מצפוני. לפיכך החלטתי להעמיק וללמוד את דיני הזהירות בממון חברו, ולעבוד על כך 'באמת'.

עת המבחן לא בוששה לבוא. הגעתי לדואר באחד מימי בין הזמנים של אב, ושם קניתי חבילת מעטפות פשוטה, שאבי נזקק לה, בהיותו מנהל ועד הבית של הבנין הגדול שבו אנחנו גרים. במעטפות שם אבי את הקבלות על התשלומים לדיירים, מחלק להם אותן בתיבות הדואר. קניתי איפה עשרים מעטפות, ויצאתי מן הסניף. אבל לפתע באה אל מוחי מחשבה חריגה: עלי לספור ולבדוק את המעטפות שבחבילות, לראות אם הכל בסדר. ניגשתי אל פינה צדדית שיועדה למילוי טפסים, תלשתי את הניילון הדקיק שעטף את המעטפות, ותחלתי לספור אותן. שבע עשרה, שמונה עשרה.. במעטפה התשע עשרה גיליתי לפתע משהו חריג ביותר: היא היתה מבוילת! אחת מכל החבילה, שלא שילמתי בעבור הבול שלה, נארז כנראה בטעות עם המעטפות הרגילות.

חזרתי אל התור, ואמרתי לאדם שעמד בראשו, שהרגע הייתי אצל הפקיד וגיליתי טעות כלשהי. הוא נד בראשו באי רצון, וכאשר סיים הלקוח שעמד ליד האשנב את עניניו ניגשתי לשם אני. "מה אתה רוצה? בול? דבר בקול", רעם לעברי בפקיד בחוסר סבלנות.

חזרתי על סיפורי בקול רם, כשכל הממתינים בתור אומדים אותי במבטיהם התמהים. "איני יכול להחליף את המעטפה המבוילת במעטפה שאינה מבוילת, כי בדיוק נגמרו לנו המעטפות הבודדות. יש לי רק חבילות של עשר, ואני לא יכול להרוס חבילה בגלל הסיפור המוזר הזה. מצאת בול? תהיה בריא, קח אותו ולך הביתה".

האנשים בתור התחילו לרטון, אבל אני התעקשתי. "אני לא יכול לגנוב את רשות הדואר", מחיתי.

"תגיד, יש לך חום או משהו?" שאל הפקיד, ואנשים בתור חייכו על חשבוני, "מי גונב? את הבול אתה גונב? מה השטויות האלה? אני אומר לך שזה בסדר, אז אל תעכב לי את כל התור, בחור".

"אינך מוסמך להגיד לי שזה בסדר בשם רשות הדואר, אתה רק פקיד", אמרתי, לא היו לי כל כוונות לפגוע בו, אבל כנראה שהוא בכל זאת חש נפגע מההתנסחות השוגגת שנמלטה מפי. ראיתי אותו מקדיר את פניו, ואז הבריק במוחי רעיון. פשוט מאוד! אני יכול לשלם על הבול, ולקחת את המעטפה המבוילת לחיים ולשלום!

"אי אשלם לך את מחיר הבול, ודי", מיהרתי להציע.

"שיהיה", ניגב הפקיד את מצחו.

"רק שזה לא יקח לך שעה", קרא מישהו מקצה התור. הסמקתי. מיהרתי לפשפש בכיסי. לבהלתי, נוכחתי שארנקי אינו שם. הבאתי איתי רק שטר כסף, שממנו נותר לי פחות משקל עודף. חוץ מזה היה לי בכיס תעודת זהות, ובתוכו צ'ק חתם של אמי, ששלחה אותי לקנות לי חולצות, אחרי הדואר. "יש לי רק צ'ק", גמגמתי במבוכה.

"צ'ק!! בשביל בול אחד!!" פקעה סבלנותו של הפקיד.

"סליחה", אמרתי לו, "אני מבין שזה לא מעשי... אבל אולי יש לי בכל זאת כסף קטן.." התחלתי לפשפש ולמשמש בכל כיסי. יש לי מין מנהג כזה,לשאת עימי תמיד מטבעות קטנים כדי לתת צדקה לפני התפילה. תוכלו לתאר לעצמכם איך הרגשתי, כאשר עשרה אנשים לפחות, פלוס הפקיד הזועם, עוקבים אחר חיטוטי בכל כיסי וסדקי, כשאני מקבץ את עשרות האגורות אלה לאלה. מה היה הסכום הסופי? אתם ודאי מנחשים. בדיוק מחיר של בול. פרוטה לא יותר ופרוטה לא פחות.

"זהו?" נשם הפקיד לרווחה, "יש לך מספיק מטבעות?"

"כן", אמרתי במבוכה, "תודה, וסליחה".

יצאתי משם כשאני מזיע ומסמיק וחש בושה עצומה שלא חשתי כמוה מעודי. מטבעי אני ביישן גדול, ואיני יכול לשאת להיות במרכז תשומת הלב... מעולם לא תמצאו אותי נתון למבטי האנשים - אבל בפעם הזאת, גרם ה' לכך, שהכל ינעצו בי מבטים וילוו את הפרשיה האומללה הזאת מתחילתה ועד סופה.

עד שהגעתי הביתה, ידעתי שזכיתי לקדש שם שמיים בהתעקשותי לשלם את מחירו של הבול, וידעתי שהבזיונות שהיו לי היו איתות מן הקדוש ברוך הוא, והיוו כפרת עוונות על אותם עוונות של גזל שנכשלתי בהם בילדותי. איני יכול לתאר לכם איזו התרוממות רוח תפסה תוך דקות אחדות, את מקומן של הבושה והחרפה... הרגשתי שה' מבחין בי ומשגיח עלי ומלווה את כל צעדי - -  "באמת!"